הדפסה
פרשת שבוע - כי תבוא

פרשת כי תבוא

birinbaum2

שבת פרשת " כי תבוא": א. שלש המצוות החותמות את מצוות התורה - הפעם אביא רעיון נחמד ששמעתי מהרב מוטי אלון שנהג לשבות כאן מדי שנה, יחד עם בני ישיבת "חורב". הדברים נאמרו בשיחה לתושבי השכונה אך ניתן למוצאם גם בכתבים שלו:פרשתינו פותחת בשתי מצוות עשה- מצוות מקרא ביכורים ומצוות ווידוי מעשרות, ולאחריהן פסוקים הנראים כסיכום:(טז) הַיּוֹם הַזֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(יז) אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:מה המיוחד דווקא ביום זה שמזכיר הכתוב? מסביר הרמב"ן:טז) היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות - הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אמשה מחויב לכתוב פרשה זו בספר התורה, והוא עושה זאת בסיומה של התורה -  בשלש המצוות האחרונות החותמות את התורה. הדבר תמוה- מדוע מחכה משה כל כך הרבה שנים, ולא כותב  זאת לדורות כבר עתה עם סיומה של המלחמה? כזכור, המלחמה קרתה מיד עם יציאת מצרים, ואז נצטווה, אך בצוע צו ה' נעשה רק לאחר ארבעים שנה, ממש לפני פטירתו של משה מן העולם!שר צוה אותו השם לחדש להם, ולכך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל.אמנם ישנן עוד שלש מצוות בהמשך: "והלכת בדרכיו" "הקהל את העם" "כתבו לכם את השירה", אך ,כנראה, הן מצוות כוללות ועוסקות בחיבור של כל פרט ופרט מישראל לתורה ולעם, ואינן מצוות פרטיות, ולכן הרמב"ן מבין שהשלמת פרטי התורה בשתי המצוות שהזכרנו. ואם נצרף להן את המצווה , שחתמה את הפרשה הקודמת- הלא היא מצוות מחיית עמלק, נגלה קושי משותף לשלש המצוות החותמות: א.מצוות מחיית עמלק: מצווה זו כבר הופיעה בספר שמות: (יז,יד):(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:לאיזה ספר מתכוון הכתוב? מביא  הרמב"ן, שם, את דעתו של ה"אבן עזרא":כתוב זאת זכרון בספר. אמר רבי אברהם כי הוא ספר נודע, והוא "ספר מלחמות ה'" (במדבר כא יד) , וכתוב בו המלחמות שעשה השם בעבור יראיו, ויתכן שהיה מימות אברהם. ואין בדבריו אלה רק תואנה.לדעת ה"אבן עזרא" מדובר בספר שאינו בידינו בו נרשמו מלחמות ה'. הרמב"ן דוחה דבריו ומפרש: והנכון בעיני, כי "בספר" ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב (דברים לא כו) לקוח את ספר התורה הזה, יאמר כתוב זאת בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק, כי מחה אמחה את זכרו ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל. וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק. ב.מצוות מקרא ביכורים: גם מצווה זו מופיעה כבר בספר שמות (כג,יט):"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך"ואילו אצלנו בהרחבה-א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:(ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:(ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:ולמרות ההרחבה והפרוט אצלנו, הרמב"ם , מציין את המקור הראשון מספר "שמות" במנותו את המצווה ב"ספר המצוות" מצווה קכ"ה:"הציווי שנצטוינו להפריש את הביכורים ולהביאם למקדש, והוא אמרו יתעלה: ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך".אצלנו החידוש הוא חלקה השני של המצווה, שלא הוזכר כלל בפרשת משפטים- מקרא ביכורים:"וענית ואמרת לפני ה' אלקיך...." -אינך מצווה רק להביא ביכורים, אלא להכריז את כל ההיסטוריה של העם מ"ארמי אובד אבי" ועד להגעה לארץ זבת חלב. (אגב,הכרזה זו היא בסיס ההגדה בליל הסדר, אך לא נעסוק בכך כעת). ושוב נשאל את אותה שאלה- מדוע פיצלה התורה מצווה זו? ומדוע לא מופיעה ההכרזה הזו כבר בספר שמות, סמוך ליציאת מצרים, ומופיעה ממש עם סיומה של התורה?ג.מצוות ווידוי מעשרות- מצווה זו, המתקיימת בשנה השלישית למעשרות, גם היא הופיעה כבר בעבר, והפעם בספר דברים: (יד,כב) : "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה בשנה".ואף כאן ישנה אמירה שנלווית למצווה המעשית. מצווה זו נכתבה לראשונה בספר "משנה תורה" וטבעי היה למצוא את הווידוי כחלק מהמצווה, אך גם כאן, כבשתי המצוות החותמות את התורה, האמירה מופרדת ונאמרת ממש בסוף מצוות התורה.ראינו אם כן, שבכל שלש המצוות הללו, שנשנו כבר בעבר, ישנה אמירה נוספת,  שמקומה ,כנראה, דווקא כעת. ומדועהמצוות ניתנו כבר בעבר, אך רק כעת ערב  הכניסה לארץ ,ניתן השלב השני - החלק ההצהרתי החינוכי.אדם יורד לשדהו, זו השדה שבמשך אלפי שנים היתה שממה, והנה עתה, מניבה פירות. מה חש עם המגיע למדבר שממה, ותוך חצי מאה הופך אותה לגן פורח שמפתח חקלאות מתוחכמת ומתקדמת ,שאין בעולם כמוה את התחושה הנעלה ביותר, אך גם חלילה את התחושה המסוכנת ביותר- זו התחושה של –כוחי ועוצם ידי...הוא חרש הוא זרע,הוא קצר...עכשיו זה לא לחם מן השמים שיורד אל פתח הבית, ויורד בשווה. להיפך עכשיו המרבה- ירבה מאד וניתן להעשיר ולהתעצם. הכל תלוי ביוזמה הפרטית. מה יותר מסוכן לקשר של האדם לבוראו, ולקשר שלו עם אומתו ממצב שכזה? מה בעצם יגרום לו לזכור מאין הוא בא ולאן הולך, ומי הביא אותו לכאן ולשם מה? האם בכלל יהיה לו זמן לחשוב על כל זאת בעת עיסוקיו הכלכליים הרביםלכן האדם מצווה לקחת את התאנה הראשונה שביכרה ואת ראשית פירותיו, לשים בטנא ולהעלות לירושלים יחד עם כל העם. ושם להכריז כי ראשית עמלו שייך לה'. זהו מקור הכח, והמביא הוא בעצם המשך של דורות שלא זכו לכך. מקרא הביכורים מזכה עכשיו את אבא ואת סבא שלא זכו לגדל תאנה בארץ ישראל. הוא מחבר את מביא הביכורים, הפרטי, האישי אל כלל ישראל כולו. הוא יעמוד ויכריז-ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה...וגם- ויביאנו אל המקום הזה. הוא ילמד שהוא חלק מכלל,חלק מעם, חלק מהיסטוריה ארוכה. ועתה הוא עולה לירושלים כחלק מהעם וכולם שותפים.ה הליכה וההתכנסות יחדיו, כמו לשון הרבים של האמירה, היא המחברת את המביא אל כלל ישראל. ביכורי ראשית פרי האדמה מלמדים את האדם שהוא אורח בעולמו של הקב'ה, והוא קבל את אדמתו רק מכח היותו בן לאב וסב עד ארמי אובד אבי שירד למצרים.אך ישנו חשש נוסף בעת רוחב הלב וההצלחה. אותו אדם בשנה השלישית, כשהוא כבר יושב היטב תחת גפנו ותאנתו, מחובר לקהילתו- האם יש לו קשר עם היתום, הלוי ועם הגר האם גם אליהם מחובר או רק לעשירי הקהילה האם כששדהו פורחת, זוכר את אלו שאינם מצליחים כמוהו במדבר לא היתה בעיה, כיון שכולם קבלו בשווה, אך כשכל אדם לעצמו היכן זיקתו לחלשי החברה במבחן ההתחברות לאבות עמד בעת הבאת הביכורים, אך האם יעמוד גם במבחן ההתחברות לחברה כולה כאן הוא מברך:" השקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו...,מסביר האלשיך הקדוש:"שלש האתין (עמך,ישראל ואדמה)...ילמד לאדם דעת כי כאשר יבקש ברכה מאת ה' וצדקה, בעת רצון ההיא יצרף עצמו עם הציבור לומר: השקיפה...וברך".מצוות מעשרות נאמרה כבר בפרשת ראה, אך פרשת ווידוי מעשרות – שמטרתה החיבור עם חלשי החברה, לא שייכת לדור המדבר ששם אין צורך לדאוג להם. הבעייה מתחילה ב"כי תבואו אל הארץ" בשנה השלישית, אחרי שהאדם מכונס בתוך רכושו. אז עולה השאלה עד כמה אתה מחובר ללוי ולגר, לא רק דרך סעיף הביטוח הלאומי בתלוש המשכורת, אלא בפועל ממש.אך לשני החששות מצטרף חשש שלישי, ועל כך בא ציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק". זה אינו חשש מפני כוחו ועוצם ידו של הפרט, וגם לא חשש פנימי חברתי-סוציאלי. החשש מתפתח בעת אשר "הניח ה' לך מכל אויבך מסביב"- אז עולה הרצון להיות עם ככל העמים ולהצטרף לקהיליית העמים. הרצון הוא לפתוח דף חדש, לשכוח את העבר, ולהתנתק ממאורעות ההיסטוריה הקשים בעבר. הרגשת העם היא כי אי אפשר לשאת את המבט קדימה עם המתח של הזיכרון התמידי של מה שהיה. כשה' יניח לך מאויבך, כשתחוש עוצמה בטחונית – האם תבחר בדרך המסוכנת של שכחת עצמך ושכחת עברך, שיכחת כל אשר עשה לך עמלק בדרך? האם רק 'מזרח תיכון חדש' לנגד עינינו? לצוות את העם על זיכרון עמלק ופועלו ברפידים אין טעם. בשיא המלחמה הציווי נראה כמיותר. ברור לך מהן כוונותיו של האויב. אתה חש ברצונו העז לעצור אותך ולמחוק אותך מעל פני האדמה. כשלכל אחד יש מספר על הזרוע, קל להבין את ציווי- תמחה את זכר עמלק. אך כשנגיע למעמד של עם ונרצה להצטרף לקהילת העמים, אז תהיה רלוונטית השאלה אם אתה זוכר או לא. ואולי בהסכם שילומים ניתן לסלוח ולשכוח. דווקא אז נחוצה ההכרזה הנחרצת שאין לשכוח את אשר עשה עמלק, ולשאת לדורי דורות את העבר הכאוב.אלו שלש המצוות החותמות את התורה. אף אחת מהן אינה חידוש בעצם המצווה, אלא כולן באות כבשורה חינוכית למצב שלאחר -כי תבוא אל הארץ. כשירחב לך, אז יש ליצור חישוקים וחיזוקים, למען לא נכשל בבעיות פנימיות וחיצוניות הנוצרות דווקא אז. ומשה מכין את העם לקראת הבאות וגם לקראת העתיד הרחוק, שבימינו נראה קרוב כל כך.ב."ארמי אבד אבי" - מיהו הארמי ומיהו אבי? עמדנו על חשיבות ההכרזה ההיסטורית בעת  הבאת הביכורים, בהכרה כי אנו חוליה בשרשרת ארוכה של דורות. תוך כדי הסקירה ההיסטורית, מזכיר מביא הביכורים את הביטוי הידוע והמוכר: "ארמי אובד אבי". ביטוי סתום זה מוכר לא רק בשל הקריאה בתורה מדי שנה, אלא בעיקר מליל הסדר בו אנו מכריזים: צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו …ולבן בקש לעקור את הכל שנאמר: ארמי אובד אבי…בהגדה אנו נוקטים בפירוש קדום המופיע בפירוש האונקלוס לפסוק:"ותתיב ותימר קדם יי אלהך לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא..." אנו מזכירים בהגדה כי פרעה איננו הראשון שניסה להשמידינו, וקדם לו לבן הארמי.פרשנות זו, מוזכרת גם בדברי רש"י בתלמוד, בסוגיא שונה, העוסקת במוסר חשוב לאדם: אדם נוטה לספר בקול רם ולפרסם ברבים את שבחו והצלחתו, ואילו את פגמיו הוא נוטה להצניע. כנגד תופעה זו יוצא ר' שמעון בר יוחאי בברייתא במסכת סוטה לב: -תניא רשב"י אומר: אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם. שבחו בקול נמוך -מן וידוי המעשר, גנותו בקול רם -  ממקרא ביכורים. רש"י שם: שבחו - לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כ"ו) היינו שבח עצמו; בקול נמוך-מדלא כתיב ביה ענייה; וגנותו-כגון ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע. פרשיית ווידוי מעשרות סמוכה לפרשיית הבאת ביכורים ובשתיהן ישנה אמירה. אך רק בהבאת הביכורים נאמר "וענית ואמרת", וענייה נעשית בקול רם. מסביר רשב"י, שהסיבה לכך שאין הרמת קול בווידוי מעשרות, משום שהאדם מספר בשבח עצמו שלא עבר על המצוות ולא שכח, ואין להתפאר ולשבח עצמו בקול רם. לעומת זאת בהבאת ביכורים מספר בגנות עצמו ועל כן יכול לעשות זאת בקול רם. ומה היא גנותו? מסביר רש"י: "שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע"- זהו ייחוס שאין מה להשתבח בו, ולכן ניתן לאומרו גם בקול רם.הרב הופמן בספר שו"ת ("מלמד להועיל" חלק ג, שאלה ס"ה) שואל בעקבות דברים אלו שאלה מעניינת על סוגיית הגמרא בפסחים: שאלה: במשנה פסחים קט"ז ע"א איתא מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה וגרסינן שם בגמ' מאי בגנות [בה"י גרסינן מאי הוא] רב אומר מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו, וקשה לשמואל אמאי איצטריך מימרא אחרינא להתחיל בגנות ולסיים בשבח, הרי פרשת ארמי אובד אבי גם כן מתחיל בגנות ומסיים בשבח?ונסביר את שאלתו:המשנה בפסחים (קטז.) עוסקת בסדר ההגדה וקובעת: מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש (דברים כו) מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.הגמרא בהמשך הסוגיא מתלבטת מהי הגנות ומביאה מחלוקת אמוראים בכך:מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו.לדעת רב הגנות היא רוחנית בכך שהיינו עובדי עבודה זרה, ולשמואל הגנות במצבנו הגופני- עבדים היינו. (להלכה, כידוע אומרים את שני הדברים!). היוצא מכך, שהמשך דברי המשנה: ודורש מארמי אובד אבי...זהו ענין חדש ואין לו קשר לענין הגנות והשבח שברישא.  הרב הופמן מתקשה: הרי ראינו בגמרא בסוטה, כי "ארמי אובד אבי"- נקראת גנות. ואם כן, מדוע שלא נאמר כי המשנה מפרשת את עצמה, ובתחילה אומרת כי מתחיל בגנות ומסיים בשבח, וההמשך- ודורש מארמי... איננו ענין חדש, אלא פירוש וביאור לגנות שהזכרנו קודם!במילים אחרות, מדוע טורחת הגמרא לחפש מהי הגנות, כשהגנות כתובה במפורש בהמשך המשנה?תשובתו מעניינת:ונראה לתרץ הכל בס"ד דהנה מתני' דסדר של פסח נשנה בזמן שבית המקדש קיים כדתנן "הלילה הזה כולו צלי" ובזמן הבית באמת היה די בפ' ארמי אובד אבי כדי להתחיל בגנות ולסיים בשבח, אמנם עיקר השבח היה מספר בפסוק ויביאנו אל המקום הזה וכמו שפי' הספרי שזה בית המקדש, וזה עיקר השבח שהשי"ת משרה שכינתו בתוכנו בבית המקדש ...וכל זה בזמן שבית המקדש קיים, אך לאחר החורבן בודאי לא אמרו ויביאנו אל המקום הזה, ואפשר דבבבל אפילו בזמן הבית לא אמרו ויביאנו אל המקום הזה, ומעתה היה חסר עיקר השבח בפ' ארמי אובד, ואף שמשנה לא זזה ממקומה ונשנית כמו שנשנית בזמן הבית מ"מ היו צריכין לפרש דמתחיל בגנות ומסיים בשבח היינו שיאמרו פסוקים אחרים של גנות ושל שבח דבפ' ארמי אובד יש כאן גנות אבל עיקר השבח נאבד בעוה"ר...לדבריו, המשנה הרי קדומה ונשנתה בזמן בית המקדש, שהרי בנוסח "מה נשתנה" במשנה מופיע-"הלילה הזה כולו צלי". נוסח זה מתאים לימי בית המקדש. אז באמת הגנות היתה- "ארמי אובד אבי" והשבח המשך הפרשה-"ויביאנו אל המקום הזה". נוסח זה התאים כל עוד הבית היה קיים, אך לאחר החורבן, כבר אי אפשר היה לומר את השבח שהקב'ה הביאנו לבית המקדש, וכיון שהשבח לא התאים שינו גם את הגנות. זהו חידוש גדול שיש פרוש כפול לדברי המשנה- בזמן הבית ולאחריו, אך לא ברור כל כך מדוע היה צורך לשנות גם את הגנות? הרי כל הבעייה היתה בשבח בלבד?שמעתי פעם תרוץ אחר מפרופ. דוד הנשקה:אנו מורגלים לפרוש ההגדה שהזכרנו לביטוי "ארמי אובד אבי" –לבן בקש להרוג את אבינו יעקב (המופיע בתרגום וברש"י בסוטה). אך רוב הפרשנים נוקטים בדרך שונה, ובראשם ה"אבן עזרא" התוקף מאד את הפרוש המקובל: (כו,ה)אובד אבי - מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ועוד, מה טעם לאמר 'לבן בקש להאביד אבי', וירד מצרימה? ולבן לא סבב לרדת אל מצרים.הוא מקשה גם מבחינה דקדוקית- לשונית וגם מבחינה עניינית:א.דקדוקית: אם כוונת הכתוב היא שלבן רצה לאבד את יעקב, הרי היה צריך להשתמש ב"פועל יוצא" דהיינו, "מאבד" שהוא פועל על האחר. "אובד" משמע שהוא עצמו אובד!ב. ההקשר אינו מובן- מה הקשר בין רצונו של לבן לאבד את יעקב, לבין הירידה למצרים המופיעה בהמשך הכתוב? וכי לבן הוא הגורם לירידה לגלות?ולכן נוקט האב"ע בפרוש שונה לחלוטין:והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם - עני בלא ממון. וכן תנו שכר לאובד (משלי לא, ו). ...והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם, כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם. גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט, ואחר כן שב לגוי גדול, ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה.הארמי הוא יעקוב אבינו שחי בארם, וכוונת הכתוב, שיעקב אבינו היה עני (אובד), וזרעו גר במצרים ובסופו של דבר הפך לגוי גדול. הגנות היא- מצבו הכלכלי והגלותי, והשבח-  חזרתו ברכוש גדול לארצו.הוא מעלה קושי על פרושו זה, שלפיו יעקב אבינו הוא  המכונה "ארמי"- האם אדם מכונה על שם מקומו?ואל יטעון טוען, איך יקרא ארמי? והנה כמוהו יתרא הישמעאלי (דה"א ב, יז) והוא ישראלי, כי כן כתוב.הוא מוכיח מ"יתרא" שמופיע פעמיים בתנ"ך: פעם מכונה "יתרא הישראלי" ופעם (בדבה"י) מכונה "יתרא הישמעאלי". הכיצד? אלא  "יתרא" היה יהודי, ולכן נקרא- ישראלי, אך גם מכונה –ישמעאלי, בגלל מקום מגוריו בארץ ישמעאל, ואם כן מצאנו שאדם נקרא גם על שם מקומו. לכן, אין להתפלא על שיעקב אבינו נקרא ארמי.בדרך  האב"ע הולכים פרשנים נוספים:חזקוני: יעקב אבי הארמי כשהוא היה בארם היה אובד, פירוש עני בלי ממון. ספורנו: הנה אבי שהיה יעקב, היה זמן מה -ארמי אובד- שלא היה לו בית מושב...ויש שהלכו בדרך דומה- אותו רעיון אך לא ביחס ליעקב אלא לאברהם:רשב"ם: אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם.ומסביר פרופ. הנשקה, שאם אכן נקבל את הפירושים הללו לפסוק (של האב"ע, הספורנו, החזקוני והרשב"ם) אכן הפסוק מתאר את גנותנו שהיינו גולים ועניים, ואכן ניתן לומר שזו כוונת המשנה- "מתחיל בגנות" תאור מצבנו הקשה בעבר כפי שמופיע בביטוי: "ארמי אובד אבי". אך במשך הדורות התקבל הפרוש המובא בהגדה (ומקורו בתרגום וכ') – שכוונת הפסוק היא כי לבן הארמי רצה לאבד את יעקב, ואם כן אין בכך גנות, ועל כן משנשתנה הפירוש, היה צורך לחפש פירוש חדש לגנות, אותו מביאים האמוראים רב ושמואל. את הרעיון שלמשנה יש פירוש כפול חידש כבר הרב הופמן בתשובתו, ופרופ. הנשקה נותן סיבה שונה לפרוש השני - לא חורבן בית המקדש, אלא שנוי פרוש הפסוק! ואם נאמר כן, גם בסוגיא בסוטה אין צורך להידחק כדברי רש"י שהגנות היא בייחוסינו, אלא במצבנו הכלכלי הקשה. בענין פירוש הביטוי עסקו גם הפרשנים המאוחרים יותר כמהר"ל וה"מזרחי", המקבלים את פירוש ההגדה שמדובר בלבן. ה"מזרחי" מעיר:"חז'ל העתיקו על פי קבלתם איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום מפי הגבורה שארמי הוא לבן".ונקווה בע"ה שנוכל עוד בפסח שנה זו ועוד קודם לכן לסיים בשבח של "ויביאנו אל המקום הזה" ולאכול מן הזבחים בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו. אמן. ג."ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך". (דברים כח, טו)- (באתר "חב"ד).רבי שניאור זלמן מליאדי, "האדמו"ר הזקן" מייסד תנועת חב"ד, היה נוהג לקרוא בתורה בבית-הכנסת מדי שבוע בשבוע. באחד השנים לא נכח רבי שניאור זלמן בעיר ליאדי בשבת פרשת "כי תבוא", ולפיכך נשלח אדם אחר לקרוא בתורה.פרשת כי תבוא כוללת את פסוקי התוכחה – תיאור פרטני של העונשים שיבואו על בני-ישראל, לו יחטאו ולא ישמעו בקול הבורא. בין הנוכחים בבית-הכנסת היה דובער הילד, בנו של רבי שניאור זלמן שהפך ברבות הימים ליורשו וממלא מקומו. כששמע את דברי התוכחה, הדברים נגעו לליבו כל-כך וגרמו לו לכאב לב. עד כדי כך השפיעו פסוקי התוכחה על הילד ששלושה שבועות לאחר-מכן, ביום הכיפורים, הסתפק אביו האם לאפשר לו לצום בשל חולשתו. כששאלו את דובער הצעיר: "מה אירע? הלא בכל שנה קוראים פרשה זו"?השיב: "כשאבא קורא, אין אלו נשמעים קללות"...

נכתב ע"י הרב בירנבוים