הדפסה
פרשת שבוע - כי תבוא

תמהון לבב

פרשת התוכחה, על כל קללותיה האיומות שיבואו אם לא נשמע בקול ה', "לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו" נשמעת מפחידה, מאיימת, כמעט בלתי מושגת. "ארור אתה בבואך, וארור אתה בצאתך". דבר, שחפת, קדחת, דלקת, חרב, שידפון, ירקון". קטלוג אינסופי של קללות, מחלות ומלחמות. חלק מחכמי אומות העולם ראו בפרק זה גילוי מופלא של עוצמת התיאור המקראי. אכן, כפי שהעיר דודי המנוח, הרב פרופ' פינחס פלאי ז'ל, בשביל יהודי בן ימינו, אין זה קטע ספרותי נשגב ורב עוצמה אלא תמונה חיה, כואבת, קשה, מאיימת. ליהודי בן ימינו, אפילו הידע שלו בהיסטוריה של השואה דל למדי, פרשת התוכחה מתארת מציאות מחרידה שיורדת עד לפרטים הקטנים ביותר. ולא פעם מחווירים תיאורי העבר הרחוק לעומת עובדות העבר הקרוב, ואפילו ההווה, מעשים איומים שנעשים במיליוני בני אדם בעת החדשה.העולם שבו אנו חיים אינו מעניק לנו ביטחון מוחלט, אם בכלל. "הכל צפוי", אם להשתמש במינוחם של חז'ל. הכל תלוי במילה קטנה, בת שתי אותיות בלבד: "א?ם". מה שנקרא במשך דורות הרבה כאזהרה לחוטאים, חמורת סבר ומזעיפת פנים, נקרא כיום כקטלוג מעודכן של תופעות בנות ימינו, שעליהן אנו יכולים לקרוא ולשמוע באמצעי התקשורת. מלחמות. מגפות. רעב. תופעות אקלימיות הרסניות. חוסר ביטחון בדרכים. כך, בעולם הגדול, וכך בבית פנימה. קללת "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר" מתבטאת בכישלון חינוכי,  בנהיית ונהירת המוני בני נוער לעבר תרבות קלוקלת, תוך נטישת הערכים שקנו בבית הוריהם. קללת "אשה תארש ואיש אחר ישכבנה", מבטאת את משבר חיי המשפחה המודרנית, תוך איבוד בלמים מוסריים וערכיים. קללת "ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך" מבטאת אובדן צלם אנוש, טירוף דעת ואיבוד עשתונות מוחלט. ומכאן קצרה הדרך ל"והיית ממשש בצהרים". שיגעון. עיוורון. וכאילו לא די בכך, מוסיפה התורה ומפרטת: "לב רגז" (שבתרגום ללשון ימינו היינו אולי ממירים אותו במחלות הלב הנפוצות בימינו). ולא זו אף זו: "כליון עיניים ודאבון נפש". כל מי שהיה שותף לחוויה הנוראה של טיפול במחלת הסרטן אינו זקוק כאן לפרשנים. קצרו של דבר: "כל חלי וכל מכה", בין אלה שכתובים בתורה, ובין כאלה שאינם מופיעים בה. אחת המכות המשונות והסתומות ביותר בפרשת התוכחה היא "תמהון הלבב" (כח, כח). האונקלוס מתרגמו כ"שעממות לבא", שעמום כללי המוכר היטב לאדם המודרני, שאינו יודע מה לעשות בפנאי הרב שמותירה בידו הטכנולוגיה המודרנית. רש"י, לעומת זאת, רואה בו, בדומה ל"שגעון" ול"עיוורון" שקדמו לו, מחלה פיזיולוגית: "אוטם הלב" (ושמא נוכל לפרש שאטימות לב זו, היא לא רק מחלה פיזיולוגית אלא גם מחלה נפשית, המתבטאת באטימת עיניים ולב לזעקת החברה ובניה). פ' פלאי הציע לפרש "תמהון לבב" זה כביטוי לאובדן דרך כללי, תהייה ותעייה בדרכי החיים, ואובדן הזהות העצמית, מחלות טיפוסיות לבני דורנו. והוא אף הפנה את שימת הלב לכך שביטוי יחידאי זה, מופיע גם בנוסח הוידוי: "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב". וקשה: בניגוד לוידוי, מצטייר "תמהון הלבב" בפרשת התוכחה כעונש, לא כחטא. ואפשר שהוא-הוא: יש אנשים שבשבילם תמהון הלב, התמהוניות, היא דרך חיים. הם רואים בה מושא הערצה, ניתוק מחיי ההבל של העולם הזה. יש לא מעט אנשים, "מחפשי דרך מקצועיים", שיותר מכל חוששים שמא ימצאו, חס וחלילה, את דרכם.   בשבילם, תמהון הלב אינו עוד עונש אלא חטא.יודגש: לא כל תמהון לבב  חטא הוא. חיפוש, תהיה, עשויים להביא עמם יצירתיות, מקוריות. אחד מציוני הדרך הנודעים בהיסטוריה הציונית ובהתעוררות הלאומית בעת החדשה היה פרסום מאמרו של ברל קצנלסון (שהשנה מלאו ששים לפטירתו) "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". המבוכה והתעיה חיוניים בתהליך החינוכי. מורה "יודע כל", שבטוח בעצמו, ואינו נותן לתלמידיו לערער על דבריו או להרהר אחריהם הוא מתכון בטוח לכישלון חינוכי. אכן, החיוב שבמבוכה ראוי הוא רק כאשר מופיע הוא אצל היחיד. לא כן כאשר מנחה הוא עם שלם, בחברה כולה. או אז הופכת המבוכה לחטא. לעונש. עם וחברה שאינם יודעים מהו יעדם ומהו ייעודם, והולכים הם "כאשר ימשש העיוור באפלה", לא יוכל להתקיים.

מאת ד"ר עו"ד אביעד הכהן