הדפסה
פרשת שבוע - כי תבוא

ארמי אובד אבי

אחד מהעניינים המרכזיים של פרשתינו הוא מצוות הבאת הביכורים לביהמ"ק. בכניסתנו לארץ ישראל לאחר שתתן לנו הארץ פירותיה בעין יפה, שהרי זהו מסימני הגאולה שאמר עליו רבי אבהו אין לך קץ מגולה מזה "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתננו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא".
כשאנו מעיינים בפסוקים המתארים את טכס הבאת הביכורים לבית המקדש, שתי שאלות עקריות מתעוררות, הראשונה: מדוע צריך להקדים סיפור היסתורי להצהרת הבאת פירות הארץ; מה גם שזה סיפור היסתורי מקוצר וסלקטיבי. השניה: הקשורה בנוסח הפס' הפותח את אותו הסיפור, פסוק שהפשט שלו כלל אינו ברור: ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו'.
לרוב מסבירים המפרשים שהארמי של הפסוק הוא לבן שרצה, כנוסח האגדה "לעקור את הכל". דוקא, מאותו איזכור בהגדה, המתחילה בגנאי כדברי חז'ל, יש לנו פתח לענות לשתי השאלות.
ביאתנו לארץ, שעליה אנו מודים ומעידים בהבאת הביכורים, "הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו", מתקנת את שני הפגמים של שתי בחינות שבגלות, אחת הנקראת "ארמי אובד אבי" ואחת הנקראת "וירד מצרימה ויגר שם".
השניה היא גלות של עבדות, שבה ישראל מייחל לגאולה; הראשונה היא גלות מרצון, אשר בה ישראל כשה אובד, מעדיף את המצאותו בין הגויים ואינו מרגיש כלל בכך שבעצם המצאותו מחוץ לארצו הוא הינו חסר, חי במצב של רוחניות המספקת אותו מבחינה דתית ושוכח, בחיי הרוח, שדוקא החומר הוא שדורש ממנו את תיקונו. כפי שעשו המרגלים לפני הכניסה לארץ בהעדיפם להישאר במדבר, בגלות, מלהיכנס לארץ ולהצטרך להתמודד עם קשיי הארץ שהרי אם יכנסו יצטרכו לעסוק בענייני הארץ והמדינה ואם כן תורה מה תהי עליה? זאת משום שלא יכלו להתרומם ולהבין שבארץ ישראל זה גופה הינו בגדר מצוה.
להביא ביכורים בארץ ישראל היא עדות על כך כי יש תבואה ואין תבואה בלי חרישה וזריעה. להיות בארץ ישראל היא עדות על איחוד כל כוחותיו של האדם, הגוף והנשמה, לעבודת ד' בשני יצריו כדרשת חז'ל על "בכל לבבך".
מביא הביכורים בהביאו את פירות ארץ ישראל שגידל במו ידיו אל בית המקדש לכהן, בעצם הינו מוכיח שמשיב את הדברים למקורם.
גלות זו יכולה להיות גם בהיותנו בארצנו, תוך התנהגות בצורה גלותית. ובאמת כאשר נמצאים אנו בארץ ישראל כשרב ישראל שרויין אזי עיבוד האדמה, וכל המלאכות המביאות לביסוס ישראל בארצו, כל אלה בעצמם הינם בגדר מצוות יישוב הארץ. וכך גידול פירות בארץ ישראל אינו רק בגדר מעשה חקלאי גשמי, אלא הינו פעולה רוחנית מצוותית. וכפי שלא יאמר אדם איני מניח תפילין כיון שאני עוסק בתורה, כך לא יאמר איני אוסף דגני כיון שאני עוסק בתורה. מפני שהפעילות החקלאית בארץ ישראל הינה בגדר מצוה ממש.
ועל כן כאשר מביא מביא הביכורים את פירותיו לבית המקדש, הוא מחבר את הכל לכך שהינו עכשיו בארץ ישראל מנותק מהגלות שבה היה ובה הוא עוד עלול אם לא יזהר לשוב ולהתדרדר למצב שבו הוא חי בארץ ישראל חיים גלותיים. והינו מעיד כמאה עדים על אמונתו השלימה בחי העולמים בשיתוף החומר והרוח בגאולת ישראל.