הדפסה
פרשת שבוע - כי תצא

כולנו רוצחים

"וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל" (דברים כא ו')
בדורנו, דור הפיחות הגדול בערך חיי האדם, אינך יודע, כיצד להתייחס למצוות "עגלה ערופה", על רקע הווית חיינו, כה להרוג אדם הוא דבר של מה בכך, שלא כדאי לתת עליו יותר מדי את הדעת, נראית מצווה זו כרעיון התלוש מן המציאות, כאונכרוניזם במיטיבו. בעיני בני תקופתנו, תקופה, בה גם לב הנאורים וההגונים אטום ואדיש למשמע חדשות נוספות מדם קרבנות. הוא מסוגל לעבור בנקל לסדר היום למשמע מעשי רצח מחרידים, לפעמים אף לא לסיים, מחוסר עניין, את קריאתה של ידיעה על מכונית תופת, ש"הרימה" מאות אנשים. על רקע זה, נראית המצווה אותה נתאר במשפטים הבאים, כהגזמה משונה מארץ האגדות המוזרות, אנו פשוט לא מבינים מה היא רוצה מן האדם השפוי.
בסך הכל מה קרה? אדם אחד ובודד נהרג. נו, אז מה? עובדה מצערת! אולם זו המציאות! אך, ראו נא את "החגיגה" הגדולה שהפרשה עורכת מסביב למותו של זה:
"כי ימצא חלל... נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר... והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן... וערפו שם את העגלה בנחל... וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כא א)
ננסה, איפוא, להבין מה התרחש שם, באחד מאזורי הארץ ההיא, שהיתה אמורה לנהוג על פי הצווים הכלולים בפסוקים אלו.
ההרוג שנמצא היה אלמוני. הרוצח נעלם, ולא הותיר אחריו עקבות כלשהם (לא נודע מי הכהו) והנה, בטרם הוטלה חקירת הרצח על המשטרה ושלוחותיה, לפני שקראו ל"חברה קדישא", שתנהג כבוד בנרצח ותקברנו - ציפו הכל להופעתם של "זקניך" אלו, כדברי רש"י "מיוחדים שבזקניך אלו סנהדרין גדולה" (עפ"י מסכת סוטה דף מד, ב).
זקנים אלו היו חברי בית הדין העליון (הסנהדרין) שמקום מושבו בירושלים. בהחלט יתכן, שהגופה נמצאה במרחק מהלך ימים רבים מירושלים בכל זאת, השהו את קבורתה עד בוא משלחת החכמים המכובדת. תפקידה היה כאמור, לעסוק ב... מדידות.
להפשיל, אישית, את השרוולים (הן ולא שלוחיהם" - שם בתלמוד) ולמדוד את המרחק "ממקום שהחלל שובב" (שם בתלמוד), אל העיר הקרובה ביותר. מדידה, שבוצעה גם אם נמצא ההרוג בעליל בקרבת אחת הערים.
מה מטרת פעילות מוזרה זו?
ברור, עצם בואם של שלושה או חמישה שופטים עליונים אל זירת הרצח, עורר התרגשות, מתח ועניין בקרב תושבי הערים, הסמוכות למקום הפשע. שכן כל עוד מונחת גופת ההרוג בשדה, בלא קבורה, לא יוכלו לעבור לסדר היום, ולשוב ולשקוע בעיסוקי היום יום הקטנים.
זו בוודאי היתה התמונה. תושבי הסביבה, שביהודים, יש להניח הם סקרנים מאד, הצטופפו בהמון מסביב לחכמים נשואי הפנים, הרוכנים עתה על הגופה. כל אחד ואחד מן האזרחים הללו נדחף קדימה, למען ייטיב לראות, כיצד שולפים הם מאמתחתם חבלים, ופותחים במלאכת המדידה. והם, המוכבדים מירושלים מתכופפים – כמצוות הפסוק - אל הקרקע, מניחים את חבלי המדידה, ועורכים חישובי מרחק, לפעמים חישוב מילימטרי, הכל - כדי למצוא איזו מערי הסביבה קרובה למקום הרצח. המלאכה, במקרים רבים, היתה קשה לעיתים נמשכה ימים רבים, זקני הסנהדרין הללו חייבים היו, לפעמים, לטפס על הרים ולרדת אל גיאיות, עד שהגיעו למסקנה, איזו העיר הקרובה, עליה תוטל אשמת מותו של האדם, החף מפשע.
והתושבים הסקרנים צועדים כל העת בעקבותיהם...
אנו מניחים, שבמשך כל ימי המדידה עלתה ההתרגשות בלב תושבי האיזור. ציפיה דרוכה עמדה בחלל האויר. הכל חיכו לראות, כיצד יפול דבר. הסקרנות חפצה לדעת, איזו עיר תעלה בגורל המדידה. כלומר, אנו מבחינים, שעצם מעשה המדידה, אשר בוצע בפרהסיה על ידי בחירי האומה, יצר אפקט מחנך, שהדהדר בעצמו ואמר: אין הריגתו של אדם ענין של מה בכך. שיגרת החיים מוכרחה להיפסק, עד שיתלבנו הדברים אין מנוחה, אף לא לסנהדרין עצמה, עד שיתבהרו ויחשפו הדברים. רעיון זה אם נקלט בלבבות, היוה מחסום יעיל מפני היוצרות שכבת אדישות אפשרית, העלולה לסתום את עורקי הלב האנושי.
הבה נמשיך.
העיר הקרובה נמצאה. זקני עיר זו נכנסים עתה לפעולה. זקניה ומכובדיה, כמייצגיה הטבעיים של אוכלוסיית העיר כולה, נוטלים עגלת בקר, מורידים אותה אל "נחל איתן" (קשה שלא נעבד - רש"י) ועורפים שם את ראשה.
עגלה? מדוע?!
הקהל התמה המתבונן במעשה העריפה, שומע גם את ההסבר הנלווה:
"אמר הקב'ה: תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות, ותיערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה, שלא הניחוהו לעשות פירות" (רש"י ע"פ התלמוד).
כלומר, מעשה העריפה בא לזעזע, לחדד את הרגישות, להגביר את המודעות, וליצור את תחושת הכאב למראה אדם שמת. ההרוג מת טרם זמנו. מותו גדע את פועלו עלי אדמות (פירות). עשייתו הברוכה והחיובית, כאדם בחברה האנושית, אבדה לעד.
המליצה היתה אומרת: שירת חייו פסקה באיבה. מעשה העריפה מחדיר תחושה זו, של בטרם עת. בלבות הרואים, השומעים, וגם בקרב הלומדים את הפרשה בימינו.
עתה מתקרב הטקס אל שיאו, כל זקני העיר, אפילו מאה, קובע התלמוד, "ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו" (שם ו-ז)
וכי עלתה על לב", שואל התלמוד, "שזקני בית דין שופכי דמים הם?" (מסכת סוטה דף מה, כ) שאלה במקומה. האם הזקנים המכובדים הללו, שכל חייהם קודש לחיי רוח פעילים תוך קיום תורה ומצוות, אנשים, שלא פגעו מימיהם אפילו בזבוב, חשודים פתאום ברצח?! מה מקום להכרזה זו לעיני כל בני עירם?
"אלא, שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוייה". (שם).
קולם של זקני העיר הדהדר שם בגיא או בהר, והאזרחים קלטו את
המסר:
אם פטרנו את האדם, בלא שהענקנו לו אמצעי בטחון ראויים לשמם, אם לא האכלנוהו כדבעי, אם לא דאגנו למחסורו, בהתאם לתנאי המקום, הזמן והמצב, הרי קולר מותר תלוי בגו. אנו רצחנו אותו. כי ברור, שלו היה הספק מכרסם בלב זקני העיר, לא היו מכריזי בבטחה "ידינו לא שפכו את הדם הזה". ההיפך, הם היו שבים לביתם בראש מורכן, בלב נכלם ובהרגשה כבדה שהם שופכי דם, בלא אפשרות טיוח והסתתרות מאחורי חומות תירוצי הבל: "לא ידענו, מה וכי אנו אחראים לכל אחד?" וכו'.
מושג שפיכות דמים התרחב באותם הימים, וזכה למימד מחריד. הבריות למדו, מה פירושה של המלה אחריות. הבינו, שאין היא חלה רק על מי שהרגו בפועל, כי אם על החברה כולה ועל כל פרט בה, אם נהג בהיסח הדעת, באדישות ובלא שימת לב, הרואה את הנולד.
זקני העיר נטלו על כתפיהם אף יותר מכך. מצאנו בתלמוד ירושלמי, שכוונת דבריהם: "לא פטרנוהו בלא מזונות" - היא שלא פטרנו את הרוצח בלא לספק את צרכיו. לאמור, לולא דאגנו לו, הרי אנו דחפנו אותו אל נתיבות הפשע והאלימות, אל הרצח, שבא להשביע את רעבונו. ואנו שפכנו את הדם. אלו מלים חריפות החייבות לעמוד מול עיניה של כל חברה, המזניחה את צרכי השכבות החלשות בקירבה, ואינה רואה עצמה אשמה כגבור האלימות והפשע.
כך, ידע כל אחד, באותן שעות, כי על כולם, ולא על הרוצח בלבד, הוטבע במעמד זה אות קין של רוצחים, פשוטו כמשמעו. גם אזרחי העיר ההגונים חשו שלא בנות, באותם ימים, מחוסר יכולת לגלגל את כל האשמה על צווארי החיים בשולי החברה.
ערכם של חיי אדם הרקיע שחקים אחרי "טיפול שורש" זה. הלוואי, והיתה לנו מערכת מקבילה למצווה זו גם בימינו, לפחות בנושא הנהיגה בכבישים. מערכת, שהיתה מזעזעת את המזלזל, העובר בלי משום על חוקי התנועה, ולו הפעוטים ומלמדתו, שהתורה רואה בו רוצח, אפילו לא היה מוערב בתאונה מימיו. כי גם העבירה הקטנה שלו תורמת את תרומתה, בחשבון הכולל, לאסונות הכבדים. זו המסקנה העולה מהסבר המושג אחריות, על פי הנלמד מסיפור החלל והעגלה שנערפה.
(מתוך "פרשה ופשרה")