הדפסה
פרשת שבוע - כי תצא

קללה שנהפכה לברכה

בפרשת השבוע מוצאים אנו את האיסור החריף והתמידי של "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". התורה קובעת, כי גם אחרי דור עשירי, אין העמוני והמואבי ראויים להצטרף לקהל ישראל.
באופן מיוחד מוסבר הטעם לאיסור החמור הזה בשתי סיבות: האחת, על ש"לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך", והשניה- על "אשר שכר עליך את בלעם...לקללך".
שחיתותם המוסרית של עמים אלו, אכזריותם, הייתה כל כך גדולה, עד כדי שלא אבו לתת לחם ומים- מוצרי מזון בסיסיים לקיומו של האדם- לעוברי דרך שכה ייחלו לכך. עמים אלו הגיעו לרמה כה גבוהה של אכזריות, שמסוגלים היו לראות בני אדם בסכנת חיים ממשית, משוועים לעזרה קיומית, ולעמוד מנגד.
הטעם השני אותו מציינת התורה ביחס לאיסור האמור נראה חמור עוד יותר מהראשון: בהסבר הזה מתייחס הכתוב לא "רק" להתנהגות פאסיבית, אדישה, כפי שבהסבר הראשון, אלא חמור מכך, נקיטת פעולה אקטיבית- שכירת בלעם על-מנת שיקלל את ישראל- מתוך התנגדות רוחנית למה שמייצג העם הזה. כל כך חשוב היה לבלק מלך מואב, עש שהטריח עצמו להגיע לפתור שבארם נהריים, כדי לשכור בתשלום מלא, תוך כדי הענקת כבוד גדול, את בלעם הקוסם המקלל, ולהביאו אליו כדי שיעמוד ו"ישפוך" את כל מארתו על עם העבדים היוצא ממצרים, ומשתחרר מגלותו ומשיעבודו.
על כן, ברור הדבר כי דווקא כלפי עמים אלה, נוקט הקב'ה, בכבודו ובעצמו, צעד יוצא דופן וחריג לעומת על הדוגמאות האחרות שאנו מכירים.
הפסוק מעיד: "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם...". לאמר, אין אלוקי ישראל, אשר שם פה לאדם, ונתן בו כוחות מופלאים, מוכן אפילו להאזין לדברים שכאלה.
"דברים"?! ישאל השואל, הרי בלעם ברך את ישראל בברכות נשגבות מאין כמותן?!
התשובה היא: כי ידע הקב'ה לא רק מה שמשמיע בלעם בפיו, אלא גם את מחשבותיו וכוונותיו.
ידע הוא אל-נכון, כי בקירבו פנימה, ביקש בלעם לקללם ולא לברכם. ומאהבת ה' את עמו, ומרצונו להיטיב, הפך ה' את קללת בלעם לברכת ה' על ישראל.
אמור מעתה בשניים: ראשית- "סור מרע"- לא תדרוש שלומם וטובתם של עמון ומואב "כל ימיך לעולם". והשנית – האמונה ב-ה' תהפוך לנו- תמיד- ובכל הדרו את כל מה שנדמה לקללה- לברכה!

* הכותב הינו מנכ"ל טיולי "גשר" וחבר מועצת עיריית נתניה