הדפסה
פרשת שבוע - ראה

לקראת פרשת ראה

פרשת ראה:
א. הפרט והכלל הדבקים בבורא:
הפסוק הראשון מוקשה מבחינה דקדוקית:
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – פותח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים.  מסביר בעל "כלי יקר":"כל ישראל ערבים זה בזה".
משמעות הדברים: לכל יחיד בהתנהגותו השפעה על כלל ישראל. הרב קרול זצ"ל,שזכיתי בצעירותי לשמוע מדבריו, עומד על העובדה שברכה וקללה ניתנים לעם בפיצול- ששה שבטים עומדים בהר גריזים, וששה בהר עיבל. מדוע שלא יקבלו כולם יחדיו את הברכות והקללות כבמעמד הר סיני?
הברייתא בקידושין (מ.) מלמדת אותנו:
לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי.עשה מצווה אחת-אשריו שהכריע עצמו לכף זכות.עבר עבירה אחת-אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה.
חלוקת העם מלמדת כל יחיד ויחיד כמה משמעות יש למעשיו- העם כולו על כף המאזניים, ובידו של כל אחד להכריע את הכף - לזכות או ח"ו לחובה.
בספר דברים משה נואם באריכות רבה. בשלש הפרשיות הראשונות שקראנו, משה איננו עוסק בפרוט מצוות אלא בעקרונות האמונה (אהבת ה', יראת ה' וכ') ובעיקר בחששות גדולים לבעיות שייווצרו עם כניסתם של בני ישראל לארץ : בפרשת "ואתחנן" החשש הוא לרוחניות יתר. העם לא יסתפק בעבודת ה' וכשיראה את העמים שסביבו ירצה לעבוד את אלהיהם :  "כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים...פסיליהם תשרפון באש". לכן משה מאריך בתאור מעמד הר סיני בו זכו בני ישראל להתגלות ישירה: "פנים בפנים דבר ה' עמכם". משה יודע שהוא כבר לא יהיה  עמהם, ולכן עליהם להיזכר בקשר הישיר עם הבורא ולהעבירו הלאה , על מנת שלא יתפתו לעבוד עבודה זרה.
בפרשת "עקב" החשש הוא הפוך- שקיעה בחומריות יתר לאחר ההצלחה הכלכלית: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה".
אך נוסף לעיסוק בחששות הכבדים למה שיקרה (ואכן קרה...), משה גם מטווה לעם עקרונות של התנהגות , כשהמסר העיקרי הוא: " את ה' אלקיך תירא,אותו תעבוד, ובו תדבק..." ומהי ההידבקות בו  מסבירה הגמרא במסכת  סוטה (יד.):
וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר: (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקב'ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקב'ה ביקר חולים, דכתיב: (בראשית יח) וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקב'ה ניחם אבלים, דכתיב: (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים...
וכשהתורה מתארת את עוצמתו האדירה של הקב'ה: (דברים,י,יז):
יז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד:(יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה:
במה באה לידי ביטוי עוצמתו בכך שנקרא "גדול גבור ונורא" ידועה הגמרא ביומא (סט:)
דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה.  אתא משה אמר (דברים י) האל הגדל הגבר והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא.  אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו לא אמר גבור.  אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות
ירמיהו ודניאל הבינו שגבורתו ונוראותיו צריכות לבוא לידי ביטוי דווקא ביחסו  ובכוחו כנגד האומות, ולכן רצו לבטל זאת. ואילו אנשי כנסת הגדולה לימדונו שהגבורה לאו דווקא כלפי חוץ אלא פנימית בתוך העם ובכך שדואג לחלשים! זהו עקרון שעלינו ללמוד מהקב'ה  וליישמו.
כפי שהסברנו, בשלש הפרשיות הראשונות משה עוסק בעקרונות האמונה היהודית, ומסתמך בעיקר על לקחים הנלמדים מן העבר.
 בפרשת "ראה" מתחיל החלק השני של נאומו של משה, והמרכזי של הספר, והוא "קובץ המצוות". הוא מרכזי לא רק במיקומו אלא גם בנפחו הגדול, ומשתרע מפרק י"ב- פרק כ"ו, דרך פרשיות "ראה" "שופטים" "כי תצא" ואף חלק מ"כי תבוא".
ב. חשיבותה של מצוות הצדקה
והנה בפרשתנו התורה מפרטת זאת למצוות ונתמקד באחת מהן, הלא היא מצוות הצדקה:
ראשית ראוי לעמוד על חומרתה- אמנם מעשה המצווה קל יחסית,אך העונש על ביטולה גדול במיוחד:
"רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא:השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וכתיב התם: יצאו אנשים בני בליעל- מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים"  (כתובות סח.)
עבודת כוכבים נכללת בקבוצת העברות החמורות ביותר,שצריך למסור נפשו עליהן, והנה, גם המונע פרוטה מן העני נכנס לקטגוריה זו. ישנו סיפור המביע רעיון זה: (בבא בתרא י.)
רב פפא הוה סליק בדרגא, אישתמיט כרעיה בעי למיפל, אמר: השתא כן איחייב מאן דסני לן, כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים. א"ל חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו!
רב פפא טפס בסולם. לפתע נשמטה הדרגה והוא עמד ליפול. רב פפא הבין שאין זו יד המקרה , וכנראה עבר עבירה חמורה כמחלל שבת ועובד עבודה זרה. אמר לו חייא שכנראה נכשל במצוות הצדקה.
ה"גאון מווילנא" הדורש טעמי מקרא,מסביר כיצד קישר חייא בין נפילת רב פפא למצוות הצדקה- "פתוח תפתח את ידך" מוטעמים בטעמי המקרא -דרגא תביר, והדבר בא לרמז שהמתעלם מלתת צדקה תברא (תשבר) הדרגה מתחתיו.
ומה חשיבותה הגדולה של מצווה זו? במצוות הצדקה מונחת התפישה החברתית-כלכלית של התורה: מציאות מצב של עניים, איננה בעייתם בלבד, אלא עניין לציבור כולו! ראשיתו של הפסוק: "כי יהיה בך אביון..." וזה משפט הנאמר לציבור,ובהמשך: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך"-ליחיד, ומסביר זאת הרב הירש:
"המצווה פונה אל הציבור ואל היחיד כאחד, וחובת הדאגה חלה על הציבור ועל היחיד כאחד, והיא תלויה בשניהם".
אמנם התורה מתירה רכוש פרטי לאדם, ומתירה לו להתעסק בכך, אך עליו להרגיש כי עושרו לא מעניק לו עליונות ועריצות כלפי החלש, אלא להיפך-עליו לסייע בידו.
"אפס כי לא יהיה בך אביון" דורש "אור החיים" הקדוש- אתה גרמת לכך שהוא במצב של אביון, וכן בפסוק: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך"—חלקו נמצא אצלך!
הרב עמיאל בדרשותיו לפרשת שקלים מאריך ומבאר את התפישה הכלכלית של התורה- המשלבת מצוות כצדקה ושמיטה לחינוך האדם לכך שינצל את כספו בצורה מוגבלת. בליעל הוא מי שחושב שממונו מסור לסמכותו בלבד. בכפל הלשון: "פתוח תפתח" מדגישה התורה, לדעת ה"שפתי כהן" כי בנתינת הצדקה אתה פותח לא רק לאחרים אלא גם לעצמך.
הדרישה מן האדם במצווה זו איננה מסתכמת בכמה פרוטות בלבד, אלא מרחיקת לכת:
"די מחסורו" מביא רש"י: ואי אתה מצווה להעשירו. אך בדיבור הבא,לכאורה ,סותר את עצמו:
"אשר יחסר לו"-רש"י: אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו". הכיצד אם אי אתה מצווה להעשירו, מדוע עליו לדאוג  לעני לסוס ולעבד שירוץ לפניו האם אין זה מנהגם של עשירים
אלא, דרישתה של התורה איננה ממונית בלבד, אלא ביסודה דרישה נפשית- הזדהות מלאה עם העני וצרכיו. ואם מדובר בעשיר שחרב עליו עולמו ונמצא במשבר, לא ניתן לשקמו בכמה פרוטות, אלא עלינו להעניק לו את תחושת הביטחון והשלווה הנפשית על מנת שיוכל להתמודד עם המצב ואולי גם לשוב למצבו הקודם. הרב נתנזון דורש זאת על הפסוק: "לא תקפוץ את ידך כי אם פתוח תפתח"- בשעה שאצבעות הידים קפוצות וסגורות, כל האצבעות שוות, אולם כשפותחים את האצבעות ניכר ההבדל בין האצבעות השונות.זו דרישת התורה- אל תתן לכל העניים בשווה , אלא פתוח תפתח- תן לכל עני כפי ערכו וחשיבותו.
ובימים אלו,  חשוב מאד דווקא לדאוג לחלשי החברה, ולא לנצל את חולשתם ולפגוע דווקא בהם.
אנו קרבים לר"ח אלול וכולנו מבינים את משמעות הדבר.
ג. הפטרות "שבע דנחמתא":
ומכאן להפטרת השבת. כבר הערנו כי מקובל לחשוב, שמתחילת ימי הפורענות בי"ז בתמוז ועד לסיומה של השנה ההפטרות אינן עוסקות בענייני הפרשה- אלא בענייני דיומא-  פורענות, נחמה ותשובה. אך אם נעיין יותר נוכל למצוא גם קישורים לפרשה עצמה. הנה אנו נמצאים בהפטרה השלישית מתוך "שבע דנחמתא" הלקוחות כולן מספר ישעיה. מדוע נברו ההפטרות בסדר זה דווקא? ישנו מאמר מעניין של מו"ר מישיבת "הר עציון" הרב שביב, בעניין זה, וכדרכנו נביא אך את חלקו, ורצוי לקרוא את הדברים בשלמותם, ועל כן נצרף קישורית למאמר, למעוניינים להרחיב:
http://www.etzion.org.il/vbm/archive/2-parsha/reeh.php
ישנם כמה גישות מהו סדר ההפטרות והידועה שבהן גישתו של  ה"אבודרהם":(מהד' ירושלים תשכ"ג עמ' שג)
"ואומר במדרש על דרך צחות, כי תיקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות נחמו נחמו עמי כלומר שהקב'ה אומר לנביאים נחמו נחמו עמי, על זה משיבה כנסת ישראל: ותאמר ציון עזבני ה', כלומר אינה מתפייסת מנחמת הנביאים... ובמקומות שמפטירין... עניה סוערה לא נוחמה, כלומר הנביאים חוזרים ואומרים לפני הקב'ה: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומים שלנו.  על זה חוזר הקב'ה ואומר: אנכי אנכי הוא מנחמכם, ואומר עוד רני עקרה לא ילדה, ואומר קומי אורי כי בא אורך.   על זה משיבה כנסת ישראל: שוש אשיש בה', כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח, תגל נפשי בא-להי כי הלבישני בגדי ישע וג'"
ההפטרות מבטאות דו שיח בין עם ישראל להקב'ה- מי ינחם את העם (והבאנו זאת בחידה השבועית).
הרב שביב טוען כי ההפטרות הללו נבחרו מתוך הקשר לפרשה. נביא מדבריו, ביחס להפטרות הנחמה הראשונות:
ואולי ניתן לפתור את השאלות הללו על ידי התבוננות שתבקש קשר מסויים בין ההפטרות לפרשות.  שאף כי ודאי נתבקשו קטעי נבואה שיש בהן בשורות נחמה וגאולה, הרי מתוך קטעים רבים אפשריים נבחרו כאלו שיש בהן תכנים או ביטויים המזכירים וקשורים למשהו מן הפרשות ואתחנן-נצבים.  והצבת ההפטרות נעשתה על פי קריטריון כזה: כל הפטרה הוצמדה לפרשה שיש לה זיקה כל שהיא.
להלן אציין זיקות שעלו מתוך התבוננות ראשונית, ודאי יימצאו נוספות בהתבוננויות נוספות.

1. הפטרת ואתחנן - נחמו נחמו עמי (מ (5), א-כו)

 פסוקים אחדים בנבואה זו מדברים על יחידותו וייחודו של ה': "כל הגויים כאין נגדו" (יז); "את מי נועץ ויבינהו" (יג(; "ואל מי תדמיון א-ל ומה דמות תערכו לו" (יח); "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" (כח).  ייחוד זה בא לידי מיצוי בפסוק המיוחד בפרשה - "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" (ו, ד).
 בעשרת הדיברות שבפרשה אנו מוצאים את הלאוין - "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"; "לא תעשה לך פסל כל תמונה" (ה, ז-ח).  ועוד אזהרות בפרשה: "פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל" (ד, טז); "השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' א-להיכם ... ועשיתם לכם פסל תמונת כל" (ד, כג).  ובהפטרה מלעיג הנביא על "הפסל נסך חדש וצרף בכסף ירקענו ... חרש מכם יבקר לו להכין פסל לא ימוט" (יט-כ).

2. הפטרת עקב - ותאמר ציון (מט,יד - נא,ג)

 בפרשה באה האזהרה: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם ... וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר ... ואבדתם מהר מעל הארץ הטבה" (יא, טז-יז).  ובהפטרה משמיע הנביא בשם ה': "הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות מדבר ... אלביש שמים קדרות ..." (נ, ב).  ובפסוק הסיום הוא אומר: "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'" (נא, ג).  עדן גן ה' הלא הוא גן ועדן מקדם, מקום בו הילכו מים רבים להשקות את הגן וצמחייתו.  ובכך מתאימה ארץ ישראל כולה - לרבות חלקיה הצחיחים ביותר - לתיאור שלה בפרשה כ"ארץ טובה ארץ נחלי מים, עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר" (ח, ז).


3.  הפטרת ראה - עניה סוערה (נד,יא - נה,ה)

 א.  הנביא מדבר על בנים: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (נד, יג) וכבר בפרשה שמענו שישראל קרויים בנים: "בנים אתם לה' א-להיכם" (יד, א).
 ב.  המפתח לגאולה - משמיע הנביא - הוא מעשה הצדקה: "בצדקה תכונני" (נד, יד).  והפרשה הלא מרבה ביותר לדבר בענייני צדקה.  כמה פעמים חוזרת האזהרה לזכור את הלוי אשר אין לו חלק ונחלה, ולשתפו בזבח המשפחה (יב, יב; יב, יח; יד, כז; יד, כט).  ויחד עמו ליתן מתנות עניים לגר ליתום ולאלמנה (יד, כט).  וחובת השמטת החובות מקץ שבע שנים (טו, א-ג).  ובהמשך באים פסוקים המדברים על החובה לפתוח את היד לאח האביון וליתן לו "די מחסרו אשר יחסר לו" (טו, ח).  ועוד שם על חובת ההענקה לעבד ולאמה העבריים עם תום תקופת עבודתם.
 ג.  הפרשה מבטיחה "והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו" (טו, ו).  ובהפטרה אנו שומעים כי אם ישמעו ישראל לדבר ה' או אז "אכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים, הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצוה לאמים ... וגוי לא תדע אליך ירוצו" (נה, ג-ה).
הרחבנו בדברנו לפרשה בענין הצדקה, והנה רואים אנו שאחד ההקשרים המרכזיים שבין ההפטרה לפרשתנו גם הוא  עוסק בענין הצדקה.
ויהי רצון שנזכה לעשות צדקה וחסד, וכפי שמבטיחנו הנביא –"בצדקה תכונני".