הדפסה
פרשת שבוע - ראה

לפרשת ראה הרב אהרון לוי

פרשת השבוע, פרשת "ראה", פותחת במילים: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (י"א, כ"ו). שואלים חכמי ישראל, מדוע פונה משה לבני עמו בלשון יחיד "ראה"? הרי קריאה זו נאמרת לכל ישראל ככתוב בהמשך הפסוק: "אנכי נותן לפניכם (בלשון רבים). משיב על כך הגאון רבי אליהו מווילנא: משה רבנו בא ללמד כל אדם מישראל מוסר השכל חשוב בחיים, שלא יאמר אדם שמעשיו נקבעים על פי מה שנוהגים רבים אחרים. התורה קוראת לכל אדם ואדם: "ראה"! עליך אישית מוטלת החובה לבדוק ולברר אם טובה הדרך בה הולכים רבים ואם לאחר בדיקה תגיע למסקנה שהדרך אינה טובה, אז תמנע ממנה. אדם יבחר לו את הדרך בה ילך רק אם היא טובה, דרך החיים. גם המשך הפסוק נראה לא נכון; "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" נכון יותר היה לכתוב נתתי לפניכם. גם על כך עונה הגאון ר' אליהו מווילנא שבביטוי כפי שנכתב מלמדת התורה שהבחירה בין טוב לרע קיימת ועומדת לפני כל אחד ואחד מאתנו בכל יום ובכל שעה. אדם חי ניצב בפני פיתויי היצר הרע כל הזמן ועליו להאבק בכל כוחותיו נגד הפיתויים שמטרתם להסיט אותו מדרך הטוב. הלל הזקן אומר בפרקי אבות (ב', ה'); "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". הוא מזהיר שלא יסמוך אדם על הישגיו הטובים בעבר, אלא יתבונן ויתכונן ללמוד ולבדוק את האתגרים החדשים הניצבים בפניו בכל יום ויום. עירנות זו תסייע לו לשמור הצלחותיו בעבר ואף להוסיף עליהן. לכן אומר משה; "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", בכל יום בכל שעה מזומנות לו לאדם שתי דרכים: דרך הברכה – הטובה ודרך הקללה – הרעה. עליך להיות עירני מספיק לבחור בדרך הנכונה שהיא דרך הברכה. בהמשך הפרשה כתובה מצווה המבטיחה את הברכה והחיים, הלא היא מצוות הצדקה. התורה אומרת: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתוח תפתח את ידך לו – והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (ט"ו, ז'-ח'). האם עניין הצדקה היא תוצאה של חובה שמחובתנו לעזור למי שנמצא בצרה ועלינו להתאמץ להקל מעליו את מצוקתו ואת סבלו החומרי? או שמא הצדקה אינה חובה אלא המלצה לעשות פעולה טובה ונדיבה למען הזולת מיוזמה עצמית שלנו? יתכן, נכדים חביבים, שבעיניכם צדקה מרצון תחשב לגדולה יותר מצדקה שנעשית תוך ציווי של התורה. אבל אם נחשוב על כך לעומק נבין שצדקה הנעשית מרצון ומרוח נדיבות שבנו, לעיתים אינה מתקיימת, שהרי לפעמים אנחנו עסוקים או לא מתחשק לנו להתעסק בכך. כאשר המצווה היא חובה מהתורה, עלינו לקיימה בתמידות וברציפות ללא הרף וזהו הציווי המפורש "פתח תפתח את ידך". הדרך של חובה, במקרה זה היא הטובה והנכונה. במדרש שמות רבה ל"א, ג' אומרים חז"ל; "בא וראה כל מי שיש לו עושר ונותן צדקה לעניים...מעלין עליו (מחשיבים לו) כאילו קיים את כל המצוות כולן". מעלתה של הצדקה היא כל כך גדולה עד ששקולה היא כנגד כל המצוות. הטעם לכך הוא שהשאיפה לרכישת עושר עלולה לגרום לדברים רעים. מעשים רעים רבים נעשים לדאבוננו בתחבולות שונות כדי להשיג עושר (כסף). לעומתם, אנשים שמשיגים עושר בדרך ישרה, אף על פי שעבדו ויגעו, יזכרו שמקור הטוב הוא ה' שברך אותם להצליח, העושר הושג בברכת ה'. על ידי נתינת הצדקה לנזקקים, תמיכה וסיוע לעניים, מכריזים נותני הצדקה את אמונתם בה' אדון הכל ועל כך תחשב להם מצוות הצדקה כנגד כל המצוות כולן. התורה גם מדגישה; "נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" (ט"ו, י'). יש לתת את הצדקה מתוך שמחה, בלב שלם ובסבר פנים יפות. תארו לעצמכם שאתם יושבים ליד המחשב ומישהו דופק בדלת. יש להפסיק ולראות מיהו בדלת. בפתח עומד עני ומבקש צדקה. אל תתייחסו אליו כאל נודניק שהפריע לכם בעיסוק שלכם. התורה אומרת "לא ירע לבבך בתתך לו", שמח שבאה מצווה חשובה לפניך, קבל אותו בסבר פנים יפות ותן לו את הצדקה שלך! כשתחזור למחשב תרגיש שעשית מעשה טוב, בחרת בדרך הטובה, בדרך החיים. "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך" (ט"ו, י') שבת שלום
נכתב ע"י: הרב אהרון לוי