הדפסה
פרשת שבוע - ראה

לברכה ולא לקללה

בפרשת עקב עיקר הדגש היה על ענין השמיעה. עקב תשמעון. ובכל זאת שם הפרשה הוא עקב כדי להבליט את הסגנון המיוחד בו בחרה התורה לבטא את "כללי המשחק" של שמירת תורה ומצות, או ליתר דיוק את שמיעת המשפטים, שמירתם ועשייתם. הבלטה שרש"י ז'ל מבטא כל כך יפה בפירושו: אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון".<?xml:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />


והנה בפרשתנו השבוע, באה התורה להבליט בחינה אחרת של יחסינו עם עולם המצוות. הראיה. "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". המיוחד בשמיעה הוא שאנו שומעים את הדברים בזה אחר זה, בסדרתיות, וככל שאנו מתקרבים אנו שומעים טוב יותר.


לעומת זאת, המיוחד בראיה הוא שאנו תופסים בו זמנית נוף שלם וככל שאנו מתרחקים אנו רואים תמונה יותר ויותר שלמה. אבל הראיה השלמה הזאת היא על חשבון הפרטים הקטנטנים. ונראה כאילו לאחר האזהרה על תשומת לב לפרטים הקטנים שבשמירת המצות, אותם הדברים של "מה בכך" שדוקא עליהם מובטחים הברית והחסד כמפורש בפסוק, באה התורה לדרוש מאיתנו ראיה כוללת יותר על חשבון הפרטים.


אבל אין זה נכון. השמיעה והראיה אינם באותו התחום. בעשיית המצות, הדגש הוא עדין על השמיעה: "את הברכה - אשר תשמעו אל המצות". וכבר הסברנו באחת השנים הקודמות את המהפכה שרש"י מחולל בתפיסה הפשטנית. היינו שהברכה  נתנת מראש ללא כל תנאי כדי לאפשר לנו לקיים את המצות ובכלל לא כשכר על שמירתן. אבל הראיה נדרש דוקא בתחום של המציאות שעולם התורה והמצות בא לתקן. כדי לתפוס בראיה אחת גם את הברכה וגם את הקללה. ביחד. וככל שנרחיב את שדה הראיה נתפוס בצורה רחבה יותר ושלמה יותר את היקף המשמעות של גורמי ההתניה. הראיה הזאת חייבת לכלול כמה שאפשר את כל ההיסתוריה במבט אחד. לראות איך התורה מציגה בפנינו מראשיתה, מהבי"ת של בראשית שהמדרש הידוע מזהה כשורש כל ברכה שבעולם את הציפיה של בורא כל העולמות לראות ברכה בעולמו, דרך הסתלקותה של הברכה כתוצאה מחטא אדם הראשון והחזרתה ע"י האבות ומבחינה זו כל ספר בראשית יכול להקרא "חפוש אחר הברכה": מי יתן אותה למי? מי יזכה בה? דרך מי תבוא ברכה לעולם. וזה בעצם תפקידו של עם ישראל: להיות מי שמבטיח את הימצאותה של הברכה בעולם. וכל זאת, דרך הסיפור של הגלות והגאולה וכל המאורעות שנלוו אליהם, וגם את כל דברי ימי ישראל עד דורנו זה האחרון, אנו חייבים לראות במבט אחד כולל. כמובן שמי שראייתו חדה יותר יראה יותר טוב את התמונה הכללית וגם את הפרטים לא יפספס. אלו נקראים חכמי ישראל לדורותיו. אבל הפקודה: "ראה!" ניתנת לנו כעם, אף על פי שהברכה והקללה נתונים בפני כל אחד. הראיה תלויה בהכרתנו את עצמנו כעם, ככלל, כלל ישראל.


והנה ראוי לשים לב לכך שעד עתה, בשלושת הפרשיות הראשונות שבספר דברים, נאמרו סה"כ כעשרים מצות. בהמשך של הפרשיות מראה עד כי תבוא שנאמרו בו ביום שכתוב "ראה  אנכי נותן לפניכם היום", היום דווקא,  נאמרו כמאה ושמונים מצוות. ומספר פעמים מודגש "היום". ורובם ככולם של המצות האלו הן מצוות מעשיות, היינו התלויות בעיקרן בעשיית הגוף, לא במחשבה או בלב כמו רוב המצות שבפרשיות הראשונות הקשורות יותר לענייני אמונה. מכאן שענין הברכה והקללה יותר קשורים בענין העשייה עצמה והדבר הזה דורש ראיה מיוחדת כדי לתפוס איך ובמה הברכה והקללה תלויים בצורה מיוחדת בעולם העשיה יותר מאשר בעולם האמונה. כי את ההיסתוריה אנו עושים יום יום. אבל לא דרך השקפות כלליות ורעיונות נשגבים אלא דרך אין ספור פעולות קטנטנות של כל אחד ואחד המצטרפות ביחד ברמת "עמך כולם צדיקים" כדי שלעולם יירשו את ארץ החיים.


ודבר זה במיוחד דורש ראיה טובא וטובה. כי התפוררות המעשים גורמת לאיבוד התמונה הכללית. בצורך להתמקד בעשיה בפרטים הקטנים כאמור כרוכה הסכנה שלא לראות יותר את הנוף הסובב, את הדרך המובילה מהמקור אל היעד כאשר המצוות המעשיות תופסות בעצמן את מקומו של היעד שהן באו לשרתו, כדי לזכך את החומר כפי שאמר רחב"ע רצה הקב'ה לזכות את ישראל וכו'.


וככל שהפרטים רבים יותר ודקים יותר, יש צורך ביחש כולל יותר, היינו ראיה המקשרת את כלל ישראל לשורש כל המצות ופרטי פרטיהן ואל ההיסתוריה כולה הנתנת לברכה, לחיים ולשובע.