הדפסה
פרשת שבוע - ראה

בנים אתם לד' אלוקיכם

התורה בפרשתנו בפס' "בנים אתם לד' אלקיכם" וכן המשנה המבוססת עליה במאמר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום; חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום; שנאמר: בנים אתם לד' אלקיכם", מביאה לנו הגדרה ברורה וללא משמעות כפולה של המונח התנ"כי "בנו של האל. הכוונה ליצור האהוב על הבורא. (יש לשים לב שהמשנה משתמשת במושג 'חיבה' ולא במושג 'אהבה' השונים האחד מהשני כדי להורות על תוספת לאהבתו ית' במונח השייך יותר לאהבה של בני זוג).

הנוצרים לעומת זאת ביססו את השילוש שלהם על חלק מפס' של פרשתנו. האומר "בנים אתם לד' אלקיכם" והם לקחו מכאן את האל-הבן (מתוך האל-האב, האל-הבן ורוח הקודש). אולם יש בכאן להראות על העיוות שבתפיסה הנוצרית הנובעת אמנם מה'יהודי' אך לא מה'עברי'; וכך ביטוי הבא להעיד ולבטא במשמעותו את כלל ישראל מתורגם ע"י הנוצרים להגדיר ולבטא אדם יחיד ובודד. אפשר לראות כאן את ההשפעה של התרבות היונית-רומאית שאכן מכירה את המושג של זיווג בין אלים ובני אדם אשר מולידים להם. למילים "בנו של האל" יש משמעות ברורה לעיברי: זהו הנברא של האל הבורא. אותה המימרה מובנת ליוני או לרומאי באופן שונה לגמרי ומבחינתו לא פחות ברור. וזה מה שמביא את הנצרות לעוות את המושג "בנו של האל" המראה על יחש של אהבה ואכפתיות לזה של "האל-הבן", הקשור למיתולוגיה הפאגנית. אגב, ניתן לראות איך דרך חשיבה זו קשורה לאמונתם שאין לאדם שום סיכוי לתקן את מעשיו ורק דרך מאגית של חנינה יכולה להצילו מרדת שחת: ה-FATUM הלטיני, הגורל האכזר, השולט באדם. לעומת זאת, הידיעה הפשוטה: "בנים אתם לד' אלקיכם" מספיקה למי ששייך למסורת של נביאי ישראל לדעת כי האדם חפשי במעשיו והיות ויש לו היכולת ומעשיו משפיעים על המציאות, בטוחים אנו שסוף כל סוף "עצת ד' היא תקום" ושהאדם יצליח דרכו.

אב יכול לאהוב את בנו, גם בלא שמראה לו כלפי חוץ ביטוי חיבה; אך עם כל זאת קשה שלא לשאול שאלות על אהבה זו המרעיף על עמינו הקב'ה לאורך כל הדורות, שהרי עמינו סבל לאורך כל הדורות וסערות ההיסתוריה (ויש בכאן נחמה, כפי שרואים אנו בסיומה של מגילת איכה, שהרי ידוע שאין מסיימים בפורענות - אם כן ברור שהפס' האחרון שבמגילה זו הינו נחמה, אך קשה להבין זאת מקריאה פשוטה של הפס' האומר "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" - אך יש לראות את הדברים כך: כל עוד יכול להיות קצף כל עוד יש כעס של האב כלפי הבן - אזי מראה שיש אכפתיות מצדו על מה שנעשה ולכן יש כעס, אם כך זה שהקב'ה קוצף עלינו מראה שלא עזבנו ח"ו ושקוצף כאב הקוצף על בנו. ובכ"ז היות ואין זו נחמה גלויה אלא למבינים, חוזרים על הפס' הקודם "השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם").

פס' זה המעיד על היות ישראל אהובים בתור בנים לאבות, הבא בהקשר ישיר לאיסור הקרחה ועשיית שרט למת, בא ללמדנו על אשליית המיתה. שהרי בתור בנים למקום אין המיתה סיומה של הדרך, כי בה יכולים אנו לראות אמנם את סיום תפקידו של האדם בפרוזדור, אך הכל מתוקן לסעודה בטרקלין.

מה שמביא את חז'ל לפרש את המשך הפס' "לא תתגודדו", כלא תעשו אגודות אגודות. שהרי אם בנים אנו למקום, מה לנו לחלק את עצמנו. הרי גם אם פלוני אינו נראה או אינו חושב כמוני, אין זו סיבה שאפרוש ממנו. וצריכים אנו לגלות איך כולנו בניהם של אברהם יצחק ויעקב מגלים כל אחד בדרכו הוא את אותה הבחינה של האבות הנתונה לבנים המביאה לתיקון עולם במלכות שדי, שבהצלחתה ובאיחודה, לא תוך עירפול ההבדלים ומחיקתם כי אם על ידי הבאתם למרקם אחיד, בשילוב כל אחד במקומו הראוי בפאזל, רק אז יוכלו להתקיים דברי הנביא בהפטרת השבת "וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך ... למען ד' אלקיך ולקדוש ישראל כי פארך".