הדפסה
פרשת שבוע - עקב

מה ד' אלוקיך דורש מעימך

בפרשת השבוע מופיע אחד הפסוקים הידועים ביותר והוא: "ועתה ישראל מה ד' אלקיך דורש מע?מך כי אם ליראה את ד' אלקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, לעבוד את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור מצוות ד' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך".
מספר שאלות עולות מהתבוננות בפסוק : הראשונה, איך ייתכן שהפסוק פותח בלשון המתאימה לבקשה קטנה וממשיך בפירוט חמישה דברים נשגבים אחד יותר מן השני. ועוד, שנראה לכאורה שיש סתירה בכתוב עצמו שדורש מאיתנו "לאהבה אותו", כלומר בלי חשבונות של תועלת וכד', שהרי ברור שכשמדברת התורה על אהבה מדברת היא בצורתה הזכה שאינה תלויה בדבר; ואולם סיומו של הכתוב הוא "לטוב לך" כלומר על מנת לקבל תועלת. וכן מה ששואלת הגמרא: וכי יראת שמים זה דבר קטן? ועונה הגמרא – כן, למשה רבינו זהו דבר קטן! ואולם עדין נשאלת השאלה על דברי הגמרא: מדוע מתייחסת היא רק ליראת שמים ולא לשאר הדרישות?

בהשיבנו על השאלה הראשונה, כיצד יתכן ופותח הפסוק כביכול בדרישה פעוטה "מה ד' אלוקיך דורש מע?מך" ואח"כ פורט חמש דרישות, נבא לפתרון יתר השאלות ששאלנו:

וכדי לענות על השאלה הראשונה צריכים אנו לברר למי מכוונת פרשה זו? שהרי לא ייתכן שתהיה נאמרת לכלל ישראל בצורה שווה.בידוע שאין הקב'ה בא בטרוניא עם בריותיו לדרוש מהן דבר שאין ביכולתן להשיג. ואם נאמר שדברי ד' מכוונים רק למי שראוי לכך, לא נתפרש מי הוא הראוי, מה גם שלשון הפסוק הוא די כוללני: "ועתה, ישראל". מתוך כך חייבים אנו לומר שהקב'ה דורש מכל אדם לפי ערכו ופסוק זה פונה לכמה סוגי אנשים (דבר זה גם מוכח מהפסוק עצמו שבנוי תחבירית בלי ו"ו חיבור בין החלקים השונים, מה שאומר שישנה כאן פניה אחת לארבע בחינות בישראל).

והנה בהתבוננו בפרשת נצבים, בה כורת משה ברית מחודשת עם ישראל מוצאים אנו ארבע קבוצות של אנשים איתם כורת משה את הברית: "אתם נצבים היום כלכם - ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך . . . לעבריך בברית ד'". (והרי הכתוב יכל להסתפק ולומר "אתם ניצבים היום כלכם" ולא היה צריך לפרט! אלא לומדים מכאן שנכרתת ברית עם ארבעת הקבוצות כשלכל אחת מהן מעמד בפני עצמו.

ארבעת הקבוצות הן: מנהיגי ישראל - ראשיכם, תלמידי החכמים - זקני ישראל, בעלי בתים - כל איש ישראל, נשים ילדים וגרים שאינם חייבים בכל המצוות. וכנגד כל קבוצה וקבוצה דרש הקב'ה דרישה שונה. כלומר, ישנה בקשה כללית אל כל חלקי העם "ועתה ישראל", "מה ד' שואל מע?מך", מכל אחד ואחד מכם?

מראשי בני ישראל, העוסקים בצרכי ציבור באמונה, שאסור להם לבטל עבודתם הציבורית אפילו על מנת לעסוק בעבודת ד' וכד' אם תיפגע עבודתם מכך (ולכן פטורים גם מקריאת שמע), לא דורש הקב'ה לא קיום מצוות ואהבה כי אם ליראה; ומי כדורנו יודע מדוע דוקא היראה חשובה לכאלו המגיעים בעיסוקם לידי כבוד לעצמם שעלולים להגיע לגאווה ולפגוע במי שאינו לתועלתם - לכן חשוב שיזכרו שיש מי שמעליהם - "כי אם ליראה".
מתלמידי החכמים שבדור דורש הקב'ה הליכה בדרכיו "מה הוא חנון אף אתה חנון" שהרי הכשירם לימודם לכך וכן אהבת ד' שבעמלם יהדרו בכל זאת בקיום המצוות ויהיו דבוקים בד'.
מכל בית ישראל הטרודים בפרנסתם כל מה שדורש הקב'ה הוא רק את מעשה המצוות בפועל, לשמור מצוותיו ושטרדת יומם לא תפגע בקיומם - "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
ומהקבוצה הרביעית, הפטורים מחלק מהמצוות דורשים רק להיות שותפים למעשה הבריאה להיות טובים ליישוב העולם והליכותיו - "לטוב לך".

ומתוך כך ברור למה הגמ' שואלת רק על היראה ולא על שאר הדברים. כי אהבת ד' למי שעוסק בתורה הוא באמת דבר קטן, שהרי לימודו מכשירו לכך. אבל הדרישה ממנהיג להיות ירא ד', זאת באמת דרישה לא פשוטה. ולכן משיבה הגמ' שאכן זה דבר פעוט לגבי משה רבינו, כלומר למנהיג שהוא גם תלמיד חכם, שהרי עסק התורה מסייעו בכך. וגם אם אינו תלמיד חכם בעצמו אם מקושר הוא עם תלמיד חכם המסייעו בכך גם לגביו זהו דבר פעוט.

מכאן אנו לומדים עד כמה מדייקת התורה בהכרת המציאות המעשית. הבחינה של "באשר הוא שם" נוכחת תמיד בקביעותיה. המימדים שהמדע המודרני רק התחיל לגלותם: המימד בחברתי (סוציולוגיה), המימד האישי הפרטי (פסיכולוגיה), מבנה האישיות של האדם על מרכיביו (אנתרופולוגיה), כל אלו ועוד רבים אחרים כבר נמצאים כאן בשרשיהם של דברי התורה. מדובר במלוא מובן המילה בציביליזציה – תרבות כוללת המהווה דגם לפתרון בעיית קיום האדם עלי אדמות, תפקידו ויעודו. ולגבי הדגם הזה, מתבקש ישראל להיות גם עדות וגם דוגמא.