הדפסה
פרשת שבוע - עקב

ואהבתם את הגר

הרחקות רבות הרחיקה התורה אותנו מאומות העולם, צותה עלינו: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג) אסרה עלינו "לא תתחתן בם" (דברים ז, ג) ובאופן כללי מציינת התורה: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו). האם פירושה של ההבדלה שקיים ניתוק מוחלט בין ישראל לעמים, שקיים מסך ברזל, ממנו אין יוצא ואליו אין בא? ואכן כל אדם שנולד לאם יהודיה, אינו יכול, ברצונו ושלא ברצונו, לצאת מכלל ישראל לעולם. וכך כתב הרמב"ם באגרת תימן: "שהתורה הזאת לא יוכל להמלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, בין ברצונו בין שלא ברצונו".
ומציין שם הרמב"ם, שגם אם יהודי מחליט לחדול מלקיים תורה ומצוות, אין החלטתו משחררת אותו מחובה זו, והוא עתיד ליתן את הדין על קלה כבחמורה: "אבל הוא נענש על כל מצוה מצוה שבטל מן הצווים, כלומר ממצוות עשה, וגם יענש על כל מה שיעבור ממצות לא תעשה. ולא יעלה על הדעת שבהיותו עושה החמורות שלא יענש על הקלות, כדי שיפקיר עצמו להן. אבל ירבעם בן נבט, שחיק עצמות, יענש על העגלים שחטא בהם והחטיא את ישראל, וכמו כן יענש על שבטל מצות סוכה בסוכות, וזהו העיקר יסוד מיסודי התורה והדת".
מבואר כאן שאין אפשרות לצאת מהמסגרת היהודית, אך מהו המצב לגבי הכיוון ההפוך? וכך מובא במדרש: "רחב"א אומר: אילו נאמר, 'ואבדיל את העמים מכם' לא היתה תקומה לאומות העולם, ולא היה פתח לאחד מהם שיתגייר. למה הדבר דומה,לבורר רעות מתוך יפות, שוב אינו חוזר על הרעות. וכשהוא אומר: ואבדיל אתכם מן העמים', הרי פתח לגויים להתגייר. למה הדבר דומה, לבורר יפות מן הרעות, שוב הוא חוזר לרעות, שמא ימצא בהן עוד יפות": (מדרש הגדול - ובשינוי לשון בשהש"ר ו, ג) הדרך אל היהדות היא חד סטרית, יש כניסה אליה אך אין יציאה ממנה.
"בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב). "כי עם קדוש אתה לה' אלוקים, בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (שם ז, ו). כנסת ישראל אינה נחלה פרטית של גוף כל שהוא בישראל, הצטרפותו של הנכרי לעם ישראל, אינה יכולה להיות פרי קפריזה אנושית של חבורה איזו שהיא. כנסת ישראל היא נחלת ה' אלקי ישראל, ורק לפי ההנחיות האלוקיות תיתכן הצטרפותו של הגר לקהל ה'. וכך אמרו חז'ל: "גר שקיבל עליו כל דברי התורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו" (ילק"ש, קדושים תרי"ז). וכדברי רות לנעמי: "עמך עמי ואלקיך אלקי".
מטעם זה לא עסקו בישראל בפעולות מסיונריות, אדרבא נכרי שבא להתגייר אין מקבלים אותו מיד. וכך דרשו חז'ל על דברי נעמי: "'שבנה בנותי לכנה' – בשלושה מקומות כתיב כאן 'שבנה', כנגד שלש פעמים שדוחין את הגר, ואם הטריח יותר מכאן
מקבלין אותו" (רות רבה, ב). ומה שאמרו בגמרא (פסחים פס ב): "לא הגלה הקב'ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", אין דבר זה אלא בבחינת כבשי דרחמנא. וכך אמרו בירושלמי (ברכות פז ב): "בשעה שישראל עושין רצונו של הקב'ה, מחזר בכל העולם כולו ורואה איזה צדיק באומות העולם מביאו ומדבקו לישראל". אך כשנכרי זה בא להתגייר בזמן הזה אומרים לו: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהן. אם אמר יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות... ואין מרבין עלין, ואין מדקדקין עליו, קיבל, מלין אתו מיד..." (יבמות מז א).
אין כניסה של נכרי לעם ישראל מבלי כניסה ליהדות. נכרי אינו יכול להיהפך ליהודי מבלי לקבל עליו עול תורה ומצוות. כל קבלת גרים תוך דילוג והתעלמות מקבלת עול מצות, היא גירות של רמיה. בכל הדורות הקפידו בישראל שלא לקבל אלא גרי צדק, אך דבר זה לא מנע חדירה של גרים שלא בכוונה שלימה. וכך כתב הרמב"ם: "המצוה הנכונה, כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה בה, אומ פני הפחד, בא להכנס לדת. ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה, מודיעין אותו כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרשו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותם שחזרו (ליהדות) מאהבה, מקבלים אותן שנאמר: 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה'. ...ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם... ומפני זה אמרו חכמים: קשים להם גרים כנגע הצרעת, שרובן חוזרים בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר, במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות שהאספסוף היו בהן תחילה" (איסורי ביאה פרק יג).
ברם מרגע שנכנס הנכרי כניסה אמיתית תחת כנפי השכינה, חובה להתיחס אליו בכל יחסי חיבה ובעדיפות יתר מאשר לישראל: "זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב: 'והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם'. ואילו בגרים כתיב: 'מי הוא זה ערב לבו לגשת אלי'" (קידושין, ע ב). ועוד דרשו חז'ל: "'ישובו יושבי בצלו' – אלו הגרים שבאין וחסין בצלו של הקב'ה. 'יחיו דגן' - נעשו עיקר בישראל" (ויק"ר א) ועוד אמרו שם: "כך אנו צריכים להחזיק טובה לגר, שהניח משפחתו ובית אביו, והניח אומתו וכל אומות העולם, ובא לו אצלנו. לכן הרבה עליו שמירה". משום רגישותו ובדידותו של הגר, הקפידה התורה על אונאתו של הגר: "אם היה בן גרים אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. ואם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה" (ב"מ, נה ב). וכך כתב הרמב"ם: "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שתי מצות עשה: אחת, מפני שהוא בכלל רעים (ואהבת לרעך כמוך). ואחת, מפני שהוא גר והתורה אמרה: 'ואהבתם את הגר'" (הל' דעות, פ"ו ה"ד).

(מתוך "חמדת ימים")