הדפסה
פרשת שבוע - ואתחנן

זקנים ונערים ממשתה נגינתם – לפרשת ואתחנן עו''ד אביעד הכהן

תשעה באב, והשבת שלאחריו, "שבת נחמו", מזמינים אותנו מדי שנה לבחון את יחסנו האמיתי לחורבן ולגאולה. מהי משמעות החורבן בעבורנו? האמנם באמת ובתמים חשים אנו, בחיינו היום-יומיים, בחסרונו של מקדש וקודשיו? או שמא חזרתנו השגרתית על "והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל", מצוות אנשים מלומדה היא, או חלילה, כניסוחו הקולע של בעל "הכוזרי", רבי יהודה הלוי, כ"צפצוף הזרזיר" בעלמא, הא ותו לא ומאליה עולה השאלה: מהי משמעות הנחמה בעבורנו כיצד ייראה עולמנו לאחריה



העיון במקורות מגלה לעתים פנים מפתיעות. עשרות אם לא מאות פעמים שומעים אנו (ובעיקר בתקופת זמן זו) את "שבע הברכות", ברכות הנישואין. באומר ובצליל. אנו שומעים, אך האם אנו מאזינים להן? הברכה המרכזית שחותמת אותן ושגורה בפי כל, מדברת ב"ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה דיצה וחדווה", שחוזרים בפרקי החורבן והנחמה המקראיים בניסוחים שונים. אכן, מיד לאחריה יש גם בקשה: "מהרה ה' אלוקינו", מתחננים אנו, "יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם". לא קולה של רוחניות צרופה, קול תורה וקול תפילה, אלא דווקא "קול ששון וקול שמחה". ניחא, עד כאן הכל מתקשר לשמחת החתונה. אך יש גם המשך קטן בזנב אותה תפילה, שבו אנו מייחלים ומשתוקקים לכך שנזכה ונשמע גם את קולם של "נערים ממשתה נגינתם". וכאן הבן שואל: "משתה נגינתם" (ודוק: נגינתם-שלהם, של הנערים, ולא "נגינתו" של חתן בחופתו)? וכי יציאתם העולזת של הנערים מ"משתה נגינתם" היא חלק מחזון אחרית הימים שלו אנו מייחלים? האין בכך רידוד של הנחמה?



עיון בגמרא (כתובות ח, ע"א) מלמד שברכה זו – מניסוחם של חכמים היא, ועל אף שראשיתה – "קול הששון והשמחה", מעוגנת היטב בפסוקים, לסיומת "נערים ממשתה נגינתם" אין מקור מפורש במקרא.



לימוד פרקי החורבן והגאולה במקרא ובדברי חז"ל יכול ללמדנו פרק מאלף בתורת הנחמה. אחד המשברים הגדולים ביותר בעידן המודרני נוגע לפער הבין-דורי. לעתים, זקנים שבדור אינם יודעים צורת מחשב מהי, בעוד שידי תינוקות בני שנתיים כבר הורגלו להשתעשע במחשבי כף יד, במקלדות "קומפי" וברזי האינטרנט. לשון הספרים שקורא הסבא, כמו גם מטען התרבות – היהודית והכללית – שהוא נושא על שכמו אינם מוכרים לרבים מנכדיו. וכך להפך: אין צריך לומר שמוזיקת ה"טכנו" וה"ראפ" ששומעת הנכדה, נשמעת לאוזני סבתה, במקרה הטוב, כקול ניסור העצים בנגריה הסמוכה.



בספרו "אישים וניחוחים", מביא משה קרונה ז"ל, פירוש דרשני נפלא (אם כי, כמובן, רחוק מהפשט) שנתן ד"ר זרח ורהפטיג נ"ע לאגדת החורבן הנודעת (גיטין נה, ע"ב): "אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים": קמצא ובר קמצא – הסביר ד"ר ורהפטיג - אב ובנו היו. ופירוש הדברים: ירושלים חרבה בגלל הנתק שביניהם. דור אחד לא היה מסוגל להבין את לשון הדור שאחריו. לפי פירוש זה, ההפרעה בתקשורת שבין המארח באגדה התלמודית, בעל הבית (האנונימי, אדם נטול שם, שיכול להיות מודל לכל אחד מאתנו), לשלוחו השמש ביטאה את הנתק. בעל הבית אומר אל"ף, והשמש מבין בי"ת. תיקונו של חורבן זה הוא בחידוש הקשר בין הדורות. לא לחינם, מתוארת גאולת מצרים בציווי "למען תספר באזני בנך ובן בנך", גאולה שפירושה העברת השלשלת מדור לדור.



לגאולה ולנחמה יש גם פן שני: השיבה לנורמליות. תמונת "נערים" השבים "ממשתה נגינתם", מהפאב המקומי, אינם – ובצדק – חלומה של אם יהודיה. אך לעתים דווקא בה יש כדי לסמל את הנחמה. לרגע נשכחים הצרות והמתחים. הכעסים והקנאות, מלחמות היהודים וסערות השחיתות מושמות בצד, וירושלים חוזרת להיות עיר שיש בה הרבה תורה וחסד, אך גם "נערים ממשתה נגינתם" (יושם אל לב שהרמ"א, בבואו לחתום את חלק "אורח חיים", סיים בפסוק ממשלי (טו, טו): "וטוב לב משתה תמיד".



דומה שאין תיאור יפה יותר לפן זה של נחמת ירושלים מחזונו של הנביא זכריה (ח, ד-ה): "כה אמר ה' צבאות: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירו?שלם ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה".



ללמדנו: נחמה היא מקדש וקודשיו. תורה ויראת שמים. צדק ומשפט. אבל גם שילוב כל ערכים אלה, של "תורת חיים", בחיים ולא במנותק מהם. נחמה היא גם איחודם של בני דורות שונים, דוברי "שפות" שונות, לתמונה מרהיבה אחת. "זקנים וזקנות" שיושבים, ללא חשש מפני בריונים שישדדו אותם, ברחובות ירושלים, "יושבים" (ולא ח"ו שוכבים עם פצעי לחץ, מוטלים כאבן שאין לה הופכים במסדרון אחת המחלקות הגריאטריות), וצופים ב"ילדים ובילדות (שניהם בדיבור אחד!) משחקים ברחובותיה".



שמא יאמר אדם: לא ייתכן. זוהי בדיה. וכי זהו החזון? זוהי התכלית? בא הנביא זכריה (שם, פסוק ו) ומשיבו: "כה אמר ה' צבאות: כי יפלא בעינ?י שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם ה' צבאות". פלאי פלאות הן, אך אמת לאמיתה.