הדפסה
פרשת שבוע - ואתחנן

אחדות המידות

כפי שעשה מתחילת ספר דברים, חוזר משה רבנו בפרשת ואתחנן על ההפצרות לדור באי הארץ להיזכר באותם האירועים שחוו יוצאי מצרים שנקברו במדבר, תוך כדי שילוב העניינים ההיסתוריים עם איזכור המצוות ומפציר בדור באי הארץ לשמור ע"י הזכרון והנאמנות את לקחי תקופה זו שהיתה גם יחד תקופת גילוי שכינה ותקופת נסיון..

הפצרות אלו לזיכרון תופסות מקום מרכזי בפרשה ועניינה העיקרי הינה הידיעה שהוקנתה לישראל בדבר אחדות ד' כפי שהיא באה לידי ביטוי תחת הנהגתו של משה. אכן, אילו היינו צריכים לתת כותרת לפרשת ואתחנן היתה זו בודאי הזירוז להישאר נאמן (לתפיסת אחדות האל במובן העברי) למונוטאיזם העברי.

לכן, לאחר שחזר עבור דור באי הארץ על עשרת הדיברות שניתנו לדור יוצאי מצרים משה רבנו מביע את הקריאה הידועה: "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד".

יש לשים לב לכך שקטעים אלו של עשרת הדברות ושל קריאת שמע מופיעים לאחר שמשה מזכיר שלא יוכל - על אף רצונו - להיכנס לארץ ישראל וללוות את עמו בהמשך דרכו וכאילו חייב הוא להתנצל על כך שהוא נוטש את עמו אחרי שהכתיב לו משימה כה קשה. לכן עלינו להבין כי למעשה העיקרון של אחדות ד' אמנם שגור הוא בפינו משום שבמשך דורי דורות הורגלנו בו, אבל למרות זאת, יודעת התורה שרעיון זה אינו שייך באופן טבעי לחוויה האנושית.
ישראל התנשא בחוויה זו של אחדות ד' בבחינת "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים" והיה צריך להפציר בו שלא ישכח את החוויה הקיומית הזו, חוויה היסתורית שהוא היה באותה מידה שותף ועד לה, ושאיננה אצלו בגדר רעיון שכלי גרידא. וזאת כי על אף שמושג האחדות כולל בתוכו את רעיון הייחודיות (בחינת "אין עוד מלבדו") הוא רחב ממנו מני ים. היות האל יחיד ומיוחד יכול להפוך למושג מבורר מבחינה שכלית לאחר מאמץ רוחני ממושך ומעמיק. אבל עיקרון אחדות המידות הינו בגדר ידיעה הקשורה לאמונה.

עולמנו זה אכן נראה לנו כנשלט ע"י ערכים מוחלטים מנוגדים אלו לאלו; כתוצאה מכך, מסתמנת התחושה של סכסוך בלתי נלאה בין הערכים. לא זו בלבד שהטוב והרע, האמת והכזב החיים והמוות . . . כל הערכים, ע"פ הנסיון האנושי, סותרים זה את זה: מה שמועיל לאו דוקא הינו טוב; מה שטוב לא בהכרח הגיוני; מה שיפה לא בהכרח אמיתי; מה שצודק לא בהכרח יפה וכן הלאה, עד אין סוף ואין תכלית.

ההתאמה בין הערכים, דיוק אחדותם, הינה בגדר נס פשוטו כמשמעו; היא תמיד נסתרת, סודית ובלתי ניתנת להמחשה.

"אמר נבל בליבו אין אלקים" – בליבו, פירוש בגלל מה שקורה בליבו. מכאן, צורת הציווי של הקריאה "שמע ישראל", אשר משמעותה היא ראשית כל, "שים לב ישראל".

פירושו של רש"י על פס' זה מרחיב אותו באופן משמעותי. בהסבירו במיוחד את המילה "אלוקינו" באומרו: "ד' שהוא אלקינו עתה (ז"א שאנו כבר מכירים בו ככזה) ולא אלקי העובדי כוכבים (שאינם מכירים בו) הוא עתיד להיות ד' אחד (גם לכל משפחות האדמה) שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד'' ונאמר 'ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד'".

כאילו ההתרחשויות של תולדות עם ישראל, שעשו אותו לעם הנבואה המונותאיסטית, מהוות אב-טיפוס המבשר את הגעת האנושות כולה לאותה הודאות בדבר האחדות המוחלטת המסתתרת מאחורי הכאוס של הערכים ומקנה בכך לכל אדם הזוכה לשומעם את הידיעה בו