הדפסה
פרשת שבוע - ואתחנן

שיבת ציון כסמל לריצוי עוונו של העם

"נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם" (ישעיהו מ, א)
לפני קרוב למאה שנה, על רקע פרעות שהיו באותה התקופה, כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (נחמת ישראל, מאמרי הראי"ה עמ' 279) ש"נחמת ישראל היא עכשיו חובתנו היותר גדולה וקדושה". אך "מה הוא הנוחם"? מסקנתו של הרב זצ"ל הייתה ש"אנו מוכרחים להתרומם דווקא אל אותו הגובה", כלומר אל אותה נקודת מבט עליונה, ש"ממנו נוכל...לאמר נחמה ישראל, לאמר לו שכבר לקח מיד ה' כפליים בכל חטאותיו וכי נרצה וכי נרצה עוונו".
שיבת ציון היא זו שמעידה על המפנה ההיסטורי ומצביעה על ריצוי עוונו של עם ישראל. הגלות הייתה לא רק עונש. היא הייתה גם תהליך שיועד לטהר את עם ישראל מאותם הפגמים הרוחניים שבאו לידי ביטוי בחטאים- עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, שנאת חינם- שהביאו לחורבן.
מכאן המשמעות הרוחנית הטמונה בהתעוררות של הדורות האחרונים לחזור ארצה: הגלות השלימה את ייעודה, הטומאה שקעקעה את הבית הלאומי לפני אלפי שנים, כבר איננה.

"החוטא אשר נפשו הוטמאה...רק אחרי רצותו את עוונו יחוש מחדש את טהרתו ואת עצמו וישובו לו כוחו, גבורת רוחו, ועז פניו. כנסת ישראל בכל ימי גלותה ידעה את עוונה וחשה את מכאובה הרוחני, בחולשה של כלימה פנימית...ועתה כאשר ארכו הימים, וירושלים 'לקתה מיד ה' כפליים בכל חטואתיה', החלה האומה בכללה להרגיש את טהרתה, את בר-כפיה וצדקת-נפשה- ועם זה את חפצה לשוב לתחייתה. רגשותיה הלאומיים מתרפקים לשוב אליה, והחפץ לשוב אל מקומה ולארצה הולך בה הלוך וגדול" (למהלך האידיאות בישראל, אורות עמ' קטז).
הגלות העבירה את כובד המשקל של העבודה האלוקית בישראל מהמוסדות הלאומיים- המקדש והמלכות- אל המשפחה והקהילה. במקביל, דבר ה' בגלות התגלה לא בנבואה מחודשת, אלא בפירוט ההלכה וב"לימודים הגדולים והעמוקים המתפרצים למעלה מהחושים" בבירורי האמונה המופשטת. תיקונו היסודי של המימד הפרטי ביהדות משך שנות הגלות הוא זה שעורר בעם את ההכרה הפנימית שנרצה עוונו ושניתן לבנות מחדש את האומה במולדתה.
האתגרים השתנו. עם ישראל שוב איננו מתמודד עם אותה השחיתות המוסרית שהחריבה את המקדש אלא עם התאמת האידיאלים הנצחיים שלו ליציאה החדה מהצמצום של הגלות אל חיים לאומיים מלאים. עם כל הקשיים של תקופתנו זו- אשרינו.



הרב יהונתן בלס - ראש כולל "רצון יהודה" פ"ת ורב היישוב נוה-צוף