הדפסה
פרשת שבוע - דברים

צו השעה – להרבות באמונה

משה עומד יחד עם בני ישראל ערב הכניסה לארץ המובטחת, והוא נושא את נאום התוכחה שלו בעבר הירדן. משה בוחר להתייחס למספר נקודות ציון בתולדותיו הקצרים של העם. ביניהן את אחד מהחטאים המרכזיים של עם ישראל – חטא המרגלים, תוך התעלמות משאר חטאיהם. מדוע בחר משה לציין חטא זה, אשר העונש עליו דחיית הכניסה לארץ, דווקא ערב כניסתם של בני ישראל ארצה ?

לפני שנענה על השאלה, נעמוד על הקשר שבין חטא המרגלים לימינו אנו. אנו נמצאים בעיצומם של "בין המצרים" המסתיימים השבוע, בתשעה באב. הגמרא בתענית (כט:) מביאה את דברי רבי יוחנן האומר בהתייחסו לחטא המרגלים כי "אותו הלילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב'ה: 'אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות' ". אותה בכייה לדורות היא כידוע, על כך שבלילה זה חרבו שני בתי המקדש.

במבט ראשון נראה כי חטאו המרגלים בעובדה שדיווחו את מה שראו, ודבר זה אינו ברור: הרי אילו לא היו מדווחים על מה שראו, היו חוטאים לתפקידם וגם היו נשבים בקונספציה לפיה הארץ המובטחת היא מקום מושלם, ולא יכול להיות בה ולו דבר רע אחד. בפרספקטיבה היסטורית מתחדדת לה השאלה ביתר שאת, מה היה חטאם של המרגלים שאת ה"מחיר" עליו אנו משלמים עד היום ?

עיון בדיווח המרגלים מגלה כי העובדות שמוסרים המרגלים על הארץ, נאמרות מתוך שטף של פרשנות אישית, שבסיסה חוסר אמונה ביכולת לכבוש את הארץ. עצם הדיווח לא היה נחשב חטא למרגלים אלמלא התלוותה אליו פרשנות מטעמם, נוצר מצב של "אנשי אמונה אבדו". העונש שקיבל עם ישראל היה עיכוב הכניסה לארץ. עם שאין בו הנהגה חדורת אמונה, עם שאין בו גרעין של תקווה – אינו יכול לבוא בשערי הארץ המובטחת.

ההסבר למדוע בחר משה לציין את חטא המרגלים ערב הכניסה לארץ, נמצא אולי בסיפור עונשם של המרגלים. הברייתא המובאת בירושלמי (סוף מסכת תענית) מספרת לנו:

"ואמר רבי לוי: בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור צאו לחפור, והיו יוצאים וחופרים להן קברים וישנים (בהם) ובשחר היו עומדים ומוצאים עצמם חסרים חמשה עשר אלף וכך הלאה ובשנה האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו עצמן שלמים...אמרו: ' דומה שביטל הקב'ה אותה הגזירה קשה מעלינו ועמדו ועשו יום טוב'."

רואים מהברייתא כי ריטואל זה של כריית הקברים לא גרם לאנשים באותו הדור לשוב בתשובה ולהאמין, מכיוון שהסבירות שהם יהיו בין המתים הייתה מאד קטנה. כל זה היה נכון עד לשנה האחרונה, שנת הארבעים, בה נותרו חמישה עשר אלף האחרונים וכאשר הם כרו את קבריהם בפעם הארבעים הם הבינו כי הפעם הגיע תורם ואין להם להאמין כי סטטיסטיקה כזו או אחרת תמתיק את גורלם . רק כאשר אותה אמונה, שהייתה חסרה ארבעים שנה קודם לכן, צצה ועלתה, נהפכו בני ישראל להיות ראויים להיכנס ארצה.

משה בחר להזכיר דווקא את חטא המרגלים ערב הכניסה לארץ, מאחר והוא רצה לחדד את הצורך הגדול להיות חדורי אמונה נוכח כל הקשיים המתקרבים. עם ישראל במדבר התרגל להנהגה ניסית ועם הכניסה לארץ הוא עובר להנהגה טבעית, בה יש להתמודד באומץ עם הקשיים. יש צורך להזכיר לעם שבלי אמונה זה לא ילך.

מסר זה נכון גם לקשיים אותם אנו חווים בשנים האחרונות. כמאמינים בני מאמינים עלינו להתמודד עם קשיים אלו מתוך תקווה ולהרבות באמונה.