הדפסה
פרשת שבוע - דברים

קשר הדורות בתיקון העולם

פרשת דברים פותחת בעצם את התורה שבע"פ, כפי שמובא בתחילת פרשתנו "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". ולאחר פתיחה המזכירה את המעבר מצורת השלטון היחידנית של משה אל עבר צורת השפיטה של שרי עשרות, מביא משה את פרשת חטא המרגלים. ונשאלות כמה שאלות בהקשר זה: ראשית מדוע פתח משה דוקא בחטא המרגלים בתוכחתו הגדולה; לאחר מכן כאשר מתבוננים אנו בפרטי הפרשיה נוכחים אנו בשינויים אשר עושה משה לעומת המסופר לנו בספר במדבר. נשאלת השאלה מדוע?
ראשית, עלינו לזכור בפני מי מספר משה את הדברים בספר דברים, למי הוא מבאר את התורה. הרי אלו בני ישראל שעתידין להיכנס לארץ, שלא היו נוכחים ברב הדברים אותם יזכיר משה; בחטא המרגלים הם היו בני 19 מקסימום ורובם אפילו לא נולדו. ובכ"ז מדבר אליהם משה בגוף שני, כאילו הם אלו שהיו אז כפי שהם לפניו כעת.
אם כן מדבר משה בפני דור שהינו על ערש הכניסה לארץ, כפי שאבותיהם לפניהם כבר היו באותן המצב, גם הם בכמה שלבים במהלך המדבר היו צריכים להכנס לארץ בעוד רגעים בודדים, אולם עקב חטאיהם נתעכבה כניסתם. ובא משה ומזכיר בפני דור הבנים את החטא שבגינו דור אבותיהם לא זכה להיכנס לארץ ונגזירה הגזירה שיתמו במדבר. אומר להם משה זה הדבר שגילה שבעצם לא האמינו באמת בד' אלקיכם. בעצם בחטא המרגלים נגלה לעין כל שעדיין לא מוכנים ישראל לעבור מבחינת ההנהגה הניסית הקיימת במדבר להנהגה הטבעית הנוהגת בארץ ישראל, הם גילו שהראליה ניצחה את האמונה.
אין משה בא לתאר כאן מאורע היסטורי, לכן לא מובאים הדברים על פי סדרם. בא משה בפתח נאומו הגדול בפני הדור שיזכה עוד מעט להיכנס לארץ ומלמדם פרק באמונה. הוא מתריע בפניהם להיזהר מליפול בחטא בו נפלו אבותיהם הוא מגלה להם שמעל ל"זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" ישנה דרגה גבוהה יותר של "לכתך לפני בארץ ישראל בארץ זרועה".
לכן גם לא מביא משה את התיאור כפי שקרה במציאות ההיסטורית, אלא בדברים המסתתרים מאחורי הדברים כהסתר-יה.
לכן מזכיר משה לפני פרשת המרגלים את פרשת מינוי השופטים, שגילה גם הוא (כפי שבא לידי ביטוי בקריאתנו את הפס' "איכה אשא לבדי" במנגינת מגילת "איכה", שכבר שם התחיל חוסר האמונה של העם במימוש הכניסה לארץ, בהתעסקותם בנהנתנות רגעית ובקנטרנות כלפי אחיהם ערב הכניסה היעודה לארץ.
ואזהרה זו של משה בחינת "באר את התורה הזאת לאמר" ואין לאמר אלא שצריך לומר זאת לעם, הינו גם כן בבחינת דבר שנצרך לדורות, מלמדנו גם בדורנו, בימים אלו של התאבלות על החורבן, את הדרך נעלה בה ואת טובתה של הארץ "אשר ד' אלקינו נתן לנו". וע"פ דיוקם של חז'ל שכל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו, האבל אינו בעיקר על החורבן דאז אלא על החורבן בימינו אנו - ורק בתודעה הזאת של אחריותנו הישירה - כפי שדיבר משה בגוף שני אל דור נכנסי הארץ על מעשי אבותיהם - נמצא את הרצון, את הכח ואת התושיה לעלות בשמחה לארצנו ולהנטע בגבולנו, בשלמות עמנו, תורתנו וארצנו.