הדפסה
פרשת שבוע - דברים

אהבת ארץ ישראל

בראשית פרשתנו, חוזרת התורה ומתארת את פרשת המרגלים ותוצאותיה.
אין כל ספק, כי אירוע זה והשלכותיו, השאיר את חותמו לא רק על דור יוצאי מצרים אלא גם על כל הדורות שלאחריו, והוא ממשיך ונוגע גם בנו כיום הזה.

הזיכרון המתמיד של העונש שהוטל על העם ב- 40 שנות הנדודים, יהפכו מעתה לחלק בלתי נפרד של התודעה ההיסטורית, וכרגיל במקרים אלו צריכה מיד להישאל שאלת המפתח: האמנם נלמד הלקח? והאם יהא לקח זה מעתה "נכס" או אולי "נטל" ?
בתורה, בנביאים ובדברי חכמים ניתנות שתי התשובות:
מחד גיסא, ברור הדבר שמוטב היה להגיע לארץ המובטחת בדרך הקצרה, ולא "לנוע במדבר" (במדבר לב) אך הנה מאידך, במרוצת השנים, יבוא הנביא ירמיהו ויאמר בשם ד': "זכרתי לך חסד נעורייך - אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה..." (ירמיהו ב).
לאמור כי לא רק "נטל-צאן-ברזל" של עונש הושם על הוויתנו הלאומית, אלא גם נכס מופלא רכשנו, נכס של אהבת ד' והליכה אחריו לכל מקום מכוחו ובציוויו.
הדברים ידועים בדרך כלל. אך יורשה נא לשים לב לפסוק בעל היגד מיוחד במינו המופיע בראשית ספר דברים - וכך כותבת התורה:
"ותשבו בקדש - ימים רבים - כימים אשר ישבתם" (א, מו) מה פירוש של ביטוי לשוני ייחודי זה?!
רש"י, בשם סדר עולם מפרט: בקדש, ישבו תשע עשרה שנה (!) כנגד תשע עשרה שנה, "שהיו הולכים ומטורפים" בשאר המסעות שבמדבר...
לאמור: "העונש הקשה ביותר" (כלשונו של הרש"ר הירש) "היתה הישיבה במקום אחד", בגבול המדבר, בקדש ("חולות חלוצה"...) אשר משם היו יכולים להגיע בדרך הקצרה לארץ, וכאשר הורשו סוף סוף לנסוע משם אחרי שלושים ושמונה שנים, של מסעות נדודים וחנייה במקום אחד היה עליהם ללכת בדרך הארוכה עד ערבות מואב.

חז'ל לימדונו כי "ארץ ישראל נקנית בייסורים."
אך לא רק ישיבת הארץ אלא גם ההגעה אליה, והכניסה והחיים בתוכה.
את אהבת הארץ שנטמעה בנו מאז יש לדעת להוקיר ולהעריך, ללמוד ולחנך לאורה.
במשך כל הדורות, יצא ובא העם היהודי מארצו ולארצו, פעמים ברצון ובפעמים באונס.
פעמים גלה, ופעמים "נסע" (לטיולים...) - אך נראים הדברים, כי את הלקח החשוב הזה של הזכות לחיות בארץ ולאהבה אותה יש לשוב לשנן, ולהפנים עמוק בתוך ליבנו:
כי אכן "לד' הארץ ומלואה", ויפה הוא התבל, אך תמיד נוסיף ונשיר כי "אין לי ארץ אחרת"...