הדפסה
פרשת שבוע - מטות

פנינים לפרשת ''מטות – מסעי''

הוו זהירים בנדרים


"וידבר משה אל ראשי המטות...איש כי ידור נדר לה'"

אמר להם הקב'ה לישראל: הוו זהירים בנדרים ואל תפרצו בהם, שכל הפורץ בנדרים, סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כופר בי, ואין לו מחילה לעולם. שנאמר (שמות כ, ז): "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", אמר להם הקב'ה לישראל: לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת, שאין אתם רשאים לישבע בשמי בשום פנים (ילקוט שמעוני).


אמונת חכמים


"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל"

התורה הקדימה לפרשת נדרים את פניית משה לראשי המטות, כי הכוח שניתן לחכם להתיר נדר ולבטלו מיוסד על ההנחה שלפיה אדם מישראל רוצה שמעשיו יתאימו לדעת חכמי התורה. לכן, כל הנודר – על דעת חכמים הוא נודר, ואם הנדר מנוגד לדעתם והם אומרים לו: "מותר לך", יפקע הנדר מעיקרו. לפי אותו הגיון מפר הבעל את נדרי אשתו, על סמך ההנחה כי אשה – על דעת בעלה היא נודרת, כדי שבעלה יסכים לכך. לכן, מאחר שכל עניין התרת נדרים מבוסס ומיוסד על יסוד אמונת חכמים, ראה הכתוב והקדים: "וידבר משה אל ראשי המטות...לאמר: זה הדבר אשדר צוה ה'"

לאמר: דברם של ראשי המטות, החכמים, נחשב כדבר ה', ופעולה שאינה תואמת לדעתם, מנוגדת לדבר ה'. זו גם משמעות גזירה שווה שעשו חז'ל בין "זה הדבר" שנאמר אצל ראשי המטות, לבין "זה הדבר" שנאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב). יכול אדם להקריב קורבנות ולעשות את המעשה הנעלה ביותר, אך אם לא יעשה זאת על דעת חכמי התורה, לא רק שאין ערך לקורבנו, אלא יהיה זה בכלל "שחוטי חוץ",שעונשם כרת (עפ"י כלי יקר).


דברים שהצנעה יפה להם


"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל"

דיני הנדרים נאמרו "אל ראשי המטות", ולא כשאר המצוות בהן נאמר: "דבר אל בני ישראל", "אמר אל בני ישראל". שינוי זה אינו מקרי. הנדר בא על פי רוב מתוך מניעים אמוציונליים. אדם מתרגש ונסער ממשהו, והוא ממהר להוציא נדר מפיו. רוב הנודרים נמצאים בעת נדרם במצב נפשי לא רגיל, והוא שמביאם לקפוץ ולנדור. יש המתחייב בנדרו לעשות דברים או להימנע מעשייתם, ולאחר מכן קשה לו לעמוד בכך ולקיים את נדרו; יש נודר ואוסר על עצמו דברים המותרים. הכל נעשה מתוך התרגשות, ברגע של התחממות הלב ולהט המוח. ויש לנו כלל: כל עיסוק בעל אופי אמוציונלי רגיש, מביא עמו גל של תגובות נרגשות עוד יותר. התורה אינה רוצה לעודד את הנדרים. אדרבה, היא אומרת (דברים כג, כג): "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא". לכן נמנע משה רבינו מהשמעת דיני הנדרים באוזני כל ישראל. הוא חשש שאם יעסיק את העם בדיני הנדרים, עלול גל גואה של נדרים לפרוץ ולשטוף את המחנה. לכן ביכר להודיע את דיני ה נדרים רק לראשי המטות ולא לעם כולו. ומכאן לימוד לדורות: כל נושא רגיש, אין לדון בו ברוב עם, אלא בחברת בחירים ומומחים לדבר בלבד. (לקראת שבת).


אל תחלל דיבורך


"לא יחל דברו"

"כמו לא יחלל דברו" (רש"י). רבי ישראל המגיד מקוזניץ היה אומר: גם סתם דברים, שיחות חולין, ואפילו דברים בטלים – אל תחלל.