הדפסה
פרשת שבוע - מטות

מלחמות הבנים ולקחיהן

מתוך ארבעים שנות נדודים במדבר מתוארים במקרא קורות השנה הראשונה של דור יוצאי מצרים וקורות שנת הארבעים של דור הבנים בלבד. בשנה הראשונה הספיק משה להכין את העם ולהעניק לו את הכלים להכנס לארץ, לכבשה ולחיות בה חיי קוממיות. האבות משוחררים מעבדות, מקבלים חוסן רוחני בהר סיני, תורה ומצוות חוקים ומשפטים בין אדם למקום ובין אדם לחברו ולחברה, בניה של צבא למלחמות במדבר ובכיבוש הארץ ללא הסתמכות על נסים, החניה והמסע במדבר. אולם, על דור האבות נגזר לגווע במדבר בגלל חטא המרגלים. הוכח כי העבדות עדיין נטועה בהם עמוקות. הפחד מפני עמי כנען הרתיע אותם והם לא היו מסוגלים להלחם ולהורישם. בדרך הטבע העם לא היו מסוגל לנצח. לא כן דור הבנים. אלה כבר בני חורין לחלוטין, העבדות אינה פועמת בם והכלים לכיבוש הארץ ולחיי קוממיות בה כבר קיימים.

לאחר שתם דור יוצאי מצרים, פותח דור הבנים במסע לכיבוש הארץ. הבנים נלחמו בשלושה סוגי מלחמות. המלחמות בעבר הירדן המזרחי מטרתן למנוע את עיכוב הכניסה לארץ לכן, בהתאם לנתונים, חלק מן הארצות עוקפים ובחלק נלחמים. המלחמה במדיין מטרתה נקמה. מדיין לא הייתה מאוימת ע"י ישראל, כי היא לא הפריעה להם במסלולם לארץ. המדיינים שונאי ישראל בגלל דתם בהדיחם את העם לעבודה זרה לפעור, ובכך הם מסמלים את האנטישמיות. כתוצאה מכך היתה מגיפה בעם וה' מצווה את משה לנקום בהם. לא בכדי סובר ר' עקיבא, כמובא בספרי (במדבר פיסקא קנז), כי שבט לוי היה שותף למלחמה זו, בניגוד לאחרות שלא שותף בהן. נגד האנטישמיות ועבודה זרה הכל נלחמים. הבנים הכריעו את המדיינים ללא קורבנות ונלקח שלל רב. משה מצוה על חלוקת השלל לפי הצדק התורני בו יוצאי הצבא מקבלים יותר מהאחרים היושבים על הכלים. האין זה לקח לימינו שיש להעניק זכויות יתר ליוצאי הצבא לעומת אלה שלא שרתו בו?

נסתיימו המשימות בעבר הירדן ופנויה הדרך להכנס לארץ. בשלב זה מתעוררים בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה, המעדיפים את רכושם וממונם, ומבקשים להתבדל מיתר העם ולהתנחל בעבר הירדן המזרחי מבלי להמשיך במילוי המשימות הלאומיות והחיים המשותפים של חיי קוממיות בארץ המובטחת. בעל ה"כלי יקר" מצטט את הפסוק כמובא במדרש (במדבר רבה פרשה כב,ח): "זה שאמר הכתוב כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים…". ואומר כי הממון עלול להלקח מהעשיר והוא יושפל ואילו העני יתרומם. ומסיים את דבריו: "והסמכנו כל דרוש פסוק זה אל בני גד וראובן שנמצא בהם הרדיפה אחר העושר עד שמאסו בארץ חמדה בעבור העושר. ודי בהערה קטנה זו ליודעי דעת והמשכיל ישמע ויוסיף לקח". מבחינה היסטורית, נענשו שבטים אלה בהיותם הראשונים מבין שבטי ישראל שהוגלו ע"י מלך אשור, התבוללו ואבדו לעם ישראל. במשמעות לימינו ניתן לומר כי עיקר העלייה לארץ תהיה עליית מצוקה והמעט, כמנין המשכילים ויודעי דעת, יבואו מארצות הרוחה והנותרים בארצות הרוחה יתבוללו במהלך השנים.

הסוג השלישי היא המלחמה בארץ שמטרתה כיבוש וירושה כדי להתיישב בה לצמיתות ולכן גם אופייה שונה. התורה מגדירה בפרוטרוט את גבולות הארץ ואומרת לבנים: "והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם… והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה…". רש"י מפרש: והורשתם – וגרשתם ("טרנספר"). או"ח מתיחס למלים "כל יושבי הארץ" ואומר כי מדובר גם באלו שאינם מז' עממין הנמצאים בארץ, שהרי לגבי שבעת העמים נאמר לא תחיה כל נשמה (הוא כנראה התנגד לעובדים זרים). קיימת מחלוקת בין רש"י והרמב"ן על פירוש: והורשת?ם א?ת הארץ וישבתם בה. לפי רש"י: "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". לדעתו, תנאי הכרחי לאפשרות הקיום בארץ הוא להוריש אותה מיושביה. הרמב"ן חולק על רש"י ואומר: "על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'... ". לדעתו, כבוש הארץ והישיבה בה היא מצוות עשה המחייבת לדורות, למרות שהכיר את מאמר חז'ל (כתובות קיא,א) ששלוש שבועות השביע הקב'ה את ישראל וביניהן שלא יעלו ישראל בחומה ושלא ימרדו באומות העולם.

פרשנים עוסקים בישוב הדברים. התורה מזהירה ואומרת: "ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אש?ר ת?ותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה." אומר או"ח: "לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא… וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו…". אכן הגמ' (סנהדרין צא,א) מספרת לנו שבאו בני כנען לאלכסנדר מוקדון לדון עם ישראל בטענה שארץ כנען שייכת להם כי הם גרו בה קודם, ואילו בני ישמעאל טענו לפניו שהארץ משותפת להם ולבני ישראל משום שהם וישראל צאצאי אברהם. כיום טוענים בני ישמעאל בנוסף גם את טענת בני כנען.

פעולת הבנים הראשונה במדבר היתה שליחת מלאכים לאדום בקריאה לעבור בשלום בארצם. כ- 300 שנים קודם לכן גם יעקב בדרכו ארצה מלבן שלח מלאכים לעשיו. הבנים חזקים מאדום, בניגוד ליעקב שפחד מעשיו, ולמרות זאת הם מבליגים, כי תקוות שלום בליבם ועוקפים אותם. צאצאיו של עשיו לא ויתרו על ארץ ישראל כיורשי יצחק ואברהם אביהם להיות אדוני הארץ, רק כוחם לא עמד להם לכך. האם פשרה עם עשיו וישמעאל תביא לשלום? הפשרה יכולה להיות במימד המרחב או במימד הזמן כי הפרט והחברה פעילים במרחב על ציר הזמן. או שמתחלקים במרחב כך שלכל אחד חלק מהמרחב לאורך כל הזמן, או שכל המרחב שייך לאחד בפרק זמן מסוים ובפרק זמן אחר כולו שייך לשני. מבחינה מקראית, פשרה במרחב אינה ראויה משתי סבות. אין הדבר מתיישב עם הוראת משה לבנים להוריש את יושבי הארץ. הסבה השניה, עשיו בבקשו ברכה מאביו לא מובטחת לו פשרה על המרחב, את ברכת אברהם מעביר יצחק ליעקב, ולעשיו אומר: "על חרבך תחיה ואת אח?יך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו" כלומר, הפשרה היא במימד הזמן – או עשיו או יעקב. ראה זאת בלעם הגוי באומרו לגבי העתיד: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומ?ח?ץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עשה חיל". כך ניתן להבין את דברי רש"י בפתיחת פירושו לתורה: "אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם… ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם… אומרים להם כל הארץ של הקב'ה היא… ונתנה לנו". החודש הזה לכם – זו מצות קידוש החודש. מצוה זו קובעת כי הלוח והזמן נתון לישראל והם האדונים לפעול לאורך על מימד הזמן. שאלת רש"י היא אפוא, מדוע פתחה התורה במימד המרחב ולא במימד הזמן, ותשובתו - כדי להנציח שא"י כולה נתונה לעם ישראל ע"י הקב'ה.

בערוב ימיו משה כורת את ברית מואב בין ה' לדור הבנים והצאצאים. על השאלה כיצד ניתן לחייב בברית את אלה שטרם נולדו, התשובה היא כי קיום הברית הוא תנאי לזכיתם בארץ ישראל, לשבת ולחיות בה בקוממיות, ובהפרת הברית הם יגלו מהארץ. קיים אפוא יחס גומלין בין עבודת ה' והישיבה בארץ, לומר לך כי ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל הוא חוט משולש שיתקיים לעדי עד.