הדפסה
פרשת שבוע - מטות

אחר תאסף אל עמיך


המצוה הכללית שנצטוו ישראל לצרור את המדינים, שנאמרה בפרשת פנחס, באה לכלל מעשה בפרשתנו.

הקב'ה מצווה את משה (לא, ב):


נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך.


ומשה לא מתמהמה (לא, ג-ד):


וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין. אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא.


וביאר רש"י (בעקבות חז'ל):


אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר.


כך כתב גם הרלב"ג:


התועלת הראשון הוא להודיע עוצם זריזות משה לעשות מצות ה' יתעלה, שאף על פי שידע שאחר זאת המלחמה יאסף אל עמיו לא נתעצל בה, אך מיהר לנקום זאת הנקמה לפי מה שאפשר.


משה מזדרז לעשות מצוות ה' אף על פי שהוא יודע שהדבר מקרב את מיתתו. מצוות ה' היא חשובה יותר מכל שיקול אנושי ואישי.

אולם הרלב"ג לומד מכאן גם ענין נוסף:


התועלת השני הוא להודיע שהשל?מים אינם חרדים מהמוות, כי אינם בוחרים מאד באלו החיים הגופיים; כי היותר טוב להם, אחר שקנו מן המושכלות, שימותו, כדי שיתענגו תמיד בהשגת כל המושכלות אשר קנו אותן יחד; כי אז לא ימנע החומר זאת ההשגה כמו שנתבאר זה במקומותיו. ולזה לא תמצא שחרד משה מהמוות בזה המקום ולא במקום אחר.


במקרה זה, גם אדם שרגיל להזדרז בעשיית המצוות, יתכן שהיה מתעכב קימעא מחשש המוות. כאן לא מדובר רק בצורך בזריזות אלא ביחס לקץ החיים - למוות. אולם משה אינו חושש מהמוות כי הבנתו את היחס בין חיים למוות שונה היא מהבנתם של רוב האנשים. משה רואה את החיים בעולם הזה כמקום שבו יש לקנות מושכלות, ואת החיים בעולם הבא כמקום שבו מתענגים על המושכלות שהושגו בחיים הגופיים. כיון שכך, אך טבעי הוא שלאחר השגת המושכלות "היותר טוב" הוא למות. החיים בעולם הזה אינם מטרה כשלעצמם, וכל משמעותם היא אך ורק בקביעת מעמדו של האדם בעולם הבא.


עד כה בארנו את פשר זריזותו של משה לקיים את מצות ה', אך עדיין יש לשאול מה טעם מזרז הקב'ה את קיומה של מצוה זו? מדוע לא יכולה היתה להדחות נקמת ישראל מאת המדינים לאחר שיאסף משה אל עמיו?

מבאר הרמב"ן:


נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן, אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל, נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה', ואין על יהושע רק מצות הארץ. ועוד שחלק לו הקב'ה כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם, וזה טעם אחר תאסף אל עמך.


הרמב"ן רואה את מצות הנקמה במדין כחלק מתפקידו של משה לעומת יהושע שתפקידו "רק מצות הארץ". הנקמה במדין היא חלק מן הפעילות של עבר הירדן המזרחי, וככזו היא חלק מתפקידו של משה, לעומתו יהושע עתיד לפעול בעבר הירדן המערבי, בארץ. סיבה נוספת, כותב הרמב"ן, להטלת הנקמה במדין על משה היא "שחלק לו הקב'ה כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם" - הזכות לנקום ברשעים היא כבוד לצדיק, והקב'ה רצה לזכות את משה בנקמה זו לפני מותו.


הרלב"ג, לעומת זאת, רואה בהטלת משימת הנקמה על משה ולא על יהושע שיקול אלוהי המתייחס לאיכות הנקמה:


בעבור שעל ידי משה תשלם זאת הנקמה באופן יותר שלם, רצה ה' יתעלה שתעשה על ידו.


נקמת ה' במדין תעשה "באופן יותר שלם" על ידי משה, ולכן רצה הקב'ה שיעשה הדבר לפני מותו של משה (הרלב"ג מוסיף לשיקול זה גם את הצורך במהירות כדי להקדים פעילות מצד מדין, ובכך עסקנו בפרשה הקודמת, ע"ש).


כך כתב הרלב"ג גם בפרשה הקודמת (כו, יז):


זאת המלחמה תשלם על יד משה באופן יותר שלם לכלות את המדינים ממה שיעשה על יד יהושע, לחוזק ההבדל שבין משה ליהושע. ולזה תמצא בזאת המלחמה מהפלא, מה שלא ימצא כמוהו במלחמה אחת ממלחמות יהושע, כי בעם מעט נצחו תכף עם גדול ורב, לא החיו כל נשמה מהזכרים, והיו באופן מהריבוי שהיה מספר הנקבות מהטף אשר לא ידעו משכב זכר שלושים ושנים אלף, ועם כל זה לא נפקד איש מאנשי המלחמה אשר באו שם. ולזה רצה ה' יתעלה שתעשה זאת המלחמה קודם שיאסף משה אל עמיו.


"חוזק ההבדל" בין משה ליהושע הוא מהגורמים לזרז את הנקמה במדין קודם מיתת משה. הנקמה שנעשתה על יד משה היא גדולה באיכותה ממלחמות יהושע. את זאת לומד הרלב"ג מן העובדה שעם מעט מישראל נצחו עם רב ולא החיו נשמה מהזכרים, ומצבא ישראל לא נפקד איש. פרטים אלו לומד הרלב"ג מצירוף כמה פסוקים בפרשתנו:


לוחמי ישראל היו מעטים מול "עם גדול ורב" - וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא (לא, ה). ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא... ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר כל נפש שנים ושלשים אלף (לא, לב-לה)


על ריבוי המדינים ניתן ללמוד ממספר "הנשים אשר לא ידעו משכב זכר" שהיה שלושים ושנים אלף; ולעומת זאת היה צבא הלוחמים של ישראל שנים עשר אלף בלבד.

ולמרות היחס המספרי -


ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר (לא, ז).


ויקרבו אל משה הפקדים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות. ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו איש (לא, מח-מט).


הצלחה צבאית כזו לא היתה "במלחמה אחת ממלחמות יהושע", ולכן רצה הקב'ה שמלחמה זו תעשה על יד משה. מובן שהדבר מלמד על אהבת ה' לישראל, כך כותב הרלב"ג: התועלת הרביעי הוא לפרסם הפלגת אהבת ה' יתעלה לישראל, כי בהתפרסם לפניו שע?ם מדין ירעו לישראל בתכלית מה שאפשר להם, השתדל בסיבות הנאותות לכלותם בעת היות ישראל נעזרים בהשגחה אלהית.

(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב כרמיאל כהן לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.