הדפסה
פרשת שבוע - מטות

חלוצים? לפני ד'!

בפרשת השבוע מופיע לראשונה המושג של חלוצים (במלחמת מדין ובפרשת בני גד ובני ראובן). צריכים אנו לבחון את משמעותו של מושג זה המופיע בפרשתנו לראשונה וגם לאחרונה! (אמנם העניין לעצמו כבר הופיע בקריעת ים סוף עם נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון בים ומכאן מושג ה"נחשונים" אבל כאן הענין מפורש במקרא עצמו. מה שמלמד אותנו שמשמעותה של המילה היא זה היוצא ראשון לפני כולם)
כאשר באים בני גד ובני ראובן ומבקשים ממשה להשאר בעבר הירדן המזרחי (שגם הוא חלק מארץ ישראל ורק שבזכותם תתגלה הקדושה הטמונה בעבר הירדן המזרחי), מגיב משה בצורה חריפה ביותר ואין אנו מבינים מה חרי האף הגדול הזה ?!
נכון שבני גד ובני ראובן הקדימו את בהמתם לטפם "גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו" וזה לא בסדר; יש להוכיחם על כך כדי שסדרי העדיפויות שלהם יהיו מתוקנים יותר. אבל חרון אפו של משה המשווה אותם למרגלים מראה שמתיחסים אליהם ממש כבוגדים! למרות שבשום מקום אין הם אומרים שהם לא ישתתפו במלחמה עם בני ישראל, אלא רק שבאותה הזדמנות שמדברים על חלוקת הארץ הם מבקשים שנחלתם לא תינתן להם בגורל אלא שעבר הירדן המזרחי יהיה נחלתם. (וגם אם נאמר שאולי כן היתה כוונתם שלא ישתתפו במלחמה, לפחות היה צריך לעשות איזה שהוא בירור עימהם ולא ישר לתקוף אותם). ולא רק שמשה תוקף אותם, אלא הוא משווה אותם לדבר שנחשב העלבון הגדול ביותר לאותו הדור העומד להיכנס לארץ והוא המרגלים – כאשר רק לפני ימים ספורים נקברו אחרוני השרידים של דור המדבר אשר עליו היתה הגזרה הידועה!
אלא שאם נתבונן בכל הפרשה נראה מילה אחת שמשתנה בין דבריהם הראשונים של בני גד ובני ראובן לבין דבריו של משה ובעקבות כך לדבריהם השניים של בני גד ובני ראובן! והמלה היא לפני ד' לעומת לפני בני ישראל.
אומרים בני גד ובני ראובן "נחנו נעבור חלוצים לפני בני ישראל" ומשה מבקש (או דורש) מהם להבין שהם צריכים לעבור חלוצים לפני ד'!!! ואכן בני גד ובני ראובן בחזרם על הדברים מבינים את הדבר ואומרים שיעברו חלוצים לפני ד' כפי שמשה ביקש מהם.
ולכן השווה אותם משה למרגלים, לא משום שבדרישתם הם חוזרים על חטא המרגלים חלילה, אלא משום שבכך שאומרים שיעברו חלוצים לפני בני ישראל, ישנה סכנה שבעתיד הרחוק אם לא יבינו שהם חלוצים לפני ד' הם ח"ו יתנתקו בסופו של דבר מהקב'ה בגלל כל הקשיים והמרחק של עבר הירדן ואזי יחטאו במה שהמרגלים חטאו.
וזו גם הסיבה שמצמיד אליהם משה את חצי שבט המנשה, כדי לגרום לחיבור של קיימא בינם הנמצאים מעבר אחד מזה ובין שאר בנ"י הנמצאים מעבר אחד מזה.
(וכן רואים אנו שמשה רואה את החלוץ תמיד לפני ד' ולא לפני בני ישראל, כפי שאומר אחרי שהקב'ה אומר לו "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" אומר משה לעם "לנקום נקמת ד' במדין – כי מי שנלחם בישראל בעצם נלחם נגד שמים, כפי שמובא בתהילים: "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאך נשאו ראש. על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד.").
ובכל זאת נשאלת השאלה מדוע אם כן חוזר משה ופונה ליהושע ולאלעזר הכהן על הדרישה שנדרשה מאת בני גד ובני ראובן ולא מסתפק במה שתיקנו ואמרו; וכן מדוע חוזרים בני גד ובני ראובן ומתחייבים בדבר שוב פעם?
והתשובה לכך היא שבני גד ובני ראובן אמנם הבינו שצריכים להיות חלוצים לפני ד' אבל חשבו שדרישה זו ואמירה זו היא מפי משה בלבד ולא מאת הקב'ה ןלכן אמרו: "כאשר אדוני דובר, כאשר אדוני מצווה" – ומשה חושב הפעם לא יעזור אם אגיד להם, אני צריך שיהיו "חבר נאמנים" אשר ידאג שהדברים ייעשו, כי מי יודע אם אחרי מותי היות שחשבו שזאת "גחמה" פרטית שלי עדיין יקיימו אותה! ולכן הוא פונה ליהושע ולאלעזר הכהן. או אז מבינים בני גד ובני ראובן את טעותם ומשנים את הנוסח שוב פעם ואומרים "כאשר ד' מצווה": הבנו שדרישה זו היא אלקית.
או אז מקבל משה את דבריהם – ומהם מוסר השכל לימינו ודי למבינים.