הדפסה
פרשת שבוע - פנחס

להגיע לשפל המדרגה.

פנחס(במדבר כה:י-ל:א)

להגיע לשפל המדרגה.

בפרשת השבוע שלנו, אנו פוגשים לראשונה את אנשי מואב. אנו מגלים כיצד הם זוממים לפתות את בני ישראל, וכיצד הם מנסים לשכנעם לנהוג בדרכים שאינן מוסריות. כך קרה, שלא רק שהנשים המואביות הצליחו לפתות את הגברים היהודיים, אלא בנוסף לכך, הן גם הצליחו לשכנע אותם לקחת חלק בטקסי העבודה הזרה שלהם – בטקסי "בעל פעור". כתוצאה מכך, פורצת בקרב בני ישראל מגיפה קשה, שבסופה מתים 24,000 יהודים ממחלה קטלנית.

בכדי להבין באופן ברור יותר את הסיפור המורכב הזה, עלינו לחזור 400 שנה לאחור, ולעיין שוב בסיפור על סדום ועמורה. שתי הערים הללו הוחרבו כליל על-ידי אש וגופרית, ולוט, אחיינו של אברהם אבינו, נמלט יחד עם שתי בנותיו אל הרים שהיו רחוקים מסדום. שתי הבנות מביטות לאחור, לכיוון ההריסות והחרבות, ומניחות שהן היחידות בכל העולם ששרדו את האסון הזה. נדמה להן שהן שתי הנשים היחידות עלי אדמות, ושאביהן הוא הגבר האחרון שחי בעולם. לכן, על מנת לשמר את הגזע האנושי בעולם, שתי הבנות מחליטות ליזום קשרים של גילוי עריות עם אביהן. שתי הבנות השקו את אביהן עד שהיה שיכור לגמרי... ותשעה חודשים מאוחר יותר, כל אחת מהן יולדת בן זכר (בראשית י"ט:38-30).

הבת הצעירה קוראת לבנה שנולד לה – 'בן-עמי', כלומר – בנו של העם שלי. היא חשה מאד לא בנוח עם כל המעשה של גילוי העריות, ולכן היא מנסה, בעזרת השם שנתנה לבנה, לטשטש את מוצאו האמיתי של התינוק.

גם הבת הבכורה חשה לא בנוח לגבי המעשה הקשה שעשתה עם אביה, אולם היא מתמודדת עם תחושותיה בצורה שונה לחלוטין. היא מניחה, שאם תציג את גילוי העריות כדרך חיים אלטרנטיבית ולגיטימית, היא תצליח להצדיק את מעשיה בפני העולם, וכך לא תהיה לה שום סיבה לסבול מרגשות אשם קשים! במילים אחרות, "מותר לי לעשות מה שאני רק רוצה... ומי אתם בכלל שתאמרו לי לעשות אחרת?!".

כך, מתוך תחושה של בטחון עצמי מופרז, היא מחליטה לקרוא לבנה – 'מואב', כלומר, "מתוך האב שלי", כשלמעשה היא הופכת את המעשה של גילוי העריות לשמו של התינוק שלה!


מעשיהם של בעלי החיים

בפרשת השבוע שלנו, אנו פוגשים בצאצאיו של אותו תינוק – "מואב", ונוכחים לדעת, כי הם אלה שמפתים את בני ישראל לקחת חלק במעשים קשים של גילויי עריות, ובעבודה זרה מול בעל פעור.

מה בעצם נורא כל כך בעבודת האלילים הזו, בבעל פעור? הגמרא (במסכת סנהדרין, דף ס' ע"ב) מתארת סוגים שונים של עבודת אלילים: ישנם טקסים הכוללים סקילת אבנים על האליל, טקסים אחרים מחייבים להקריב לאליל בן אדם חי. אולם השיטה של טקסי בעל פעור היו באמת הכי משונים – מי שסגד לבעל פעור, הביע זאת באמצעות – עשיית הצרכים על פסלו!

איזו משמעות קיימת לצורת העבודה הזרה הזו?

הגמרא אומרת, שלבני האדם ולבעלי החיים יש שלושה תפקודים זהים לחלוטין: אכילה, יחסים אינטימיים (רבייה) ומערכת ההפרשות מהגוף.

גישתה של היהדות כלפי החיים היא, שעלינו לרומם את העולם הגשמי, החומרי שלנו, ולהפוך אותו לעולם רוחני ומעודן יותר.

גישתה של היהדות כלפי החיים היא, שעלינו לרומם את העולם הגשמי, החומרי שלנו, ולהפוך אותו לעולם רוחני ומעודן יותר. למשל, את פעולת האכילה אנו מצליחים לרומם, בכך שאנו בוחרים לאכול רק מזון כשר. בפעולת הרבייה, אנו בוחרים לקיים יחסים אינטימיים רק בתוך קשר של אהבה, של זוגיות ושל נישואין. את מערכת ההפרשות שלנו אנו מצליחים לרומם, בכך שלאחר ההתפנות, אנו מברכים את הקב'ה על שברא לנו גוף שמתפקד בצורה כל כך מושלמת – ברכת "אשר יצר".

בניגוד ליהדות, בתרבויות זרות, שבהן אין כל הכרה באלוקים, קורה בדיוק להפך: האכילה מקבלת מעמד מיוחד, של הנאה גופנית נשגבת. קיימות אפילו תחרויות מיוחדות של אכילת כמות אדירה של אוכל, בזמן קצר במיוחד. גם היחסים האינטימיים מקבלים משמעות של הנאה פיזית בלבד, ולכן הם מוצגים לראווה בכל הזדמנות שהיא – בפרסומות, בסרטים ובכל מדיה אפשרית.

כעת כאשר אנו מבינים שקיימת תרבות מסוג שכזה, לא כל כך קשה לנו לראות כיצד עשיית הצרכים הפכו לחלק בלתי נפרד מטקסי העבודה הזרה של אנשי מואב.


למתוח את החבל

טיילתי פעם ברומא הגדולה, והחלטתי לבקר בקולוסאום המפורסם. היה לנו שם מדריך תיירים שהסביר לקבוצה שלנו אודות האתר: "המבנה העצום הזה בנוי בצורה ייחודית מאד, כך שיכלו לשבת כאן 50,000 אנשים בבת אחת", הוא אמר. "בכל יום נערכה פה ההצגה ההמונית של קרב הגלדיאטור. לפעמים נלחמו כאן אנשים מול אנשים, ולעיתים נערכו קרבות של אנשים מול חיות טרף. אולם תמיד תמיד, הקרב היה מסתיים רק עם מותו של אחד היריבים. ניתן היה אפילו למלא את כל הקולוסאום במים, בכדי לערוך קרבות של יצורים ימיים מול הקהל המריע. ריח הדם היה כל כך חריף בתוך הקולוסאום, עד שהרומאים נאלצו לבנות מזרקות ענקיות סביבו, שיפזרו בושם אל תוך האוויר המחניק".

באותו הרגע סובבתי את ראשי, וראיתי את אחד מהתיירים, אדם שלבש חולצה של "רמבו" וכובע עם סמל של גולגולת, כשהוא פונה לחברו (שלבש חולצה עם ציור של אקדח גדול), ואומר לו: "הו, זה כל כך ברברי!".

החברה המודרנית מתדרדרת מיום ליום, ונראה שאין כל גבול שיעצור את הנפילה הזו לתהום.

החברה המודרנית מתדרדרת מיום ליום, ונראה שאין כל גבול שיעצור את הנפילה הזו לתהום. כאשר קם סלבריטאי מסוים, ומצליח למתוח את החבל כמעט עד לקצהו, חברו מרגיש צורך למתוח אותו אפילו יותר. זה כבר הפך ממש לתחרות של "מי מסוגל להיות הכי דוחה וקיצוני" ברדידות שלו. אחרי הכל, גם לתחרות מסוג כזה דרושה כמות נכבדה של "יצירתיות", "מקוריות" ו"כישורים אישיים". ומיותר להצביע על "גיבורי" התרבות שלנו ועל הרמה האישית הנמוכה שלהם, אל מול ההערצה והפרסום להם הם זוכים מאתנו, הקהל האוהד.

אולם, מצד שני, מי אנחנו שנגיד שכל זה למעשה פסול? בחברה שאין בתוכה כל הכרה באלוקים, גועל הנפש של אדם אחד הוא בסך הכל מקור ההנאה של אדם אחר.


גישתו של פנחס

בפרשת השבוע שלנו, מנסות נשות מואב בכל כוחן לפתות את הגברים של בני ישראל, ולכן פורצת המגיפה הקשה. המגיפה הגופנית הזו מסמנת לנו, שלמעשה קיימת פה מחלה חברתית קשה. לכן מחליט יהודי אחד, פנחס, להתייצב ולדקור למוות את אחד מהחוטאים הגדולים. ובנקודה הזו נעצרת המגיפה. פנחס מקבל מהקב'ה את הפרס הראשון בעולם, "פרס נובל לשלום".

הקב'ה מלמד אותנו, כי באותו הרגע ובאותה סיטואציה, גישתו של פנחס הייתה הגישה הנכונה. כיום, כמובן, יש צורך בגישה הרבה יותר עדינה ודיפלומטית. אולם הצורך להגיב ולהצר על המחלות החברתיות – הוא צורך שעדיין קיים.

בואו נהיה מסוגלים לומר: "ההתנהגות הזו היא פסולה, והיא עלולה להרוס לנו את החיים".

מה אנו כבר יכולים לעשות? בואו וננסה להיות מודלים לחיקוי. בואו נעמוד על מה שנכון לעשות ונתעקש על דרך התנהגות הולמת. נסו להביע את דעתכם בבית הספר, בשכונת המגורים שלכם, ואפילו בתוך ביתכם הפרטי. בואו נהיה מסוגלים לומר: "ההתנהגות הזו היא פסולה, והיא עלולה להרוס לנו את החיים".

מה הייתם עושים אילו היו עוברים לגור לידכם אנשים שמאמינים, כי התאבדות היא המטרה המוסרית ביותר? האם הייתם מביעים את התנגדותכם? או שמא "הכל בסדר, אם מדובר בהחלטה של אנשים בוגרים?"

נסו להחליט באיזה צד של המתרס אתם יושבים. וכמובן, עשו משהו בנידון.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

נלקח מן האתר: http://www.aish.co.il