הדפסה
פרשת שבוע - פנחס

לקראת פרשת "פנחס" תש"ע

פרשת פנחס:
א. הנהגה היוצאת, והנהגה בכלל:
בפרשתנו ישנה פיסקה קטנה  העוסקת בחילופי ההנהגה, והעברת התפקיד ממשה ליהושע. ניתן ללמוד ממנה רבות על תכונות המנהיג האידיאלי, דבר שהוא כל כך משמעותי בימינו.אין ספק שאחת הבעיות המרכזיות בדורנו אם לא החשובה שבהן היא - העדר מנהיגות מתאימה וראויה לדור.
אחד הנושאים המרכזיים בהם אני עוסק בצבא הוא נושא המנהיגות. אני נדרש לכך בעיקר בקורס קצינים או מכי"ם, ולאחרונה אף שוחחתי עם קבוצה של צוערים דרוזים בנושא זה. לתורה יש מסרים ברורים בענין, מסרים המתאימים  לכולם, גם לשאינם בני ברית. בשיחותי התמקדתי בשני המנהיגים  - משה ודוד, כשהחניכים בעצמם בחרו בהם כגדולי המנהיגים. עסקנו בעיקר בסיבה לבחירתם, ועברם המשותף כרועי צאן. עצם המקצוע אינו "משהו", ואיננו דורש הכשרה מיוחדת. הדימוי של הרועה המחלל ניתן בשל העובדה שהרועה משועמם רוב היום וצריך למצוא לעצמו תעסוקה כלשהי. בימינו ספק אם מישהו היה מתגאה במקצוע זה , או היה מנסה לשכנע את הציבור שכדאי לו להיבחר בשל עברו המפואר כרועה.
המדרש ב"שמות רבה" פ"ב, עוסק בבחירתם של דוד ומשה:
ולמי בוחן? לצדיק שנאמר (שם /תהלים י"א/) ה' צדיק יבחן, [ובמה הוא בוחנו במרעה צאן], בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנא' (תהלים עח) ויקחהו ממכלאות צאן, מהו ממכלאות צאן ?כמו (בראשית ח) ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב'ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הה"ד (תהלים עח) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו...
 
עבודתו של הרועה אינה קשה: הוא פותח בבקר את השער, מוציא את הצאן למרעה ובערב מחזירם. אך עם פתיחת השער פורצים החזקים שבצאן החוצה והחלשים והקטנים מסתרכים מאחור ואוכלים את השאריות. דוד לא עשה לעצמו חיים קלים, אלא עמד בשער והוציא קודם דווקא את החלשים, ואחר כך את הזקנים ולבסוף את החזקים המסוגלים לאכול גם עשב קשה. בכך הוא הוכיח כי דאגתו דווקא לחלשים, שגם הם יחזיקו מעמד. גם בימינו המנהיגים מתחשבים בעיקר בגופים החזקים, ופחות בחלשים- לא יטילו גזירות קשות על עובדי חברת החשמל או הנמלים, הרי הם יכבו את "השלטר" של המדינה, אך בנכים ובחד הוריות ניתן לפגוע. אותם אנו רואים שובתים וזועקים ברחובות. ואיזה מנהיג בימינו חושב דווקא  עליהם בתכנית הבראה כלכלית?
 
ואף משה לא בחנו הקב'ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה! הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב'ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה.
 משה יכול היה לתרץ כי איננו יכול לעזוב את כל הצאן בשל גדי שברח. וכי לא עדיף לדאוג לכלל, ולא לבודד שברח? אך משה מבין כי לכלל אין בעייה ומסתדר היטב, אך הגדי שברח נמצא במצוקה ויש לבדוק במה ניתן לעזור לו. וכשמגלה שהיה חסר לו מים הוא נוטל אחריות, מאשים את עצמו ונושא את הגדי על כתפיו. האם גם היום מנהיגינו יודעים ליטול אחריות?
 
התנ"ך והמדרשים מדגישים את ייחודם של מנהיגינו בכך שעסקו גם בבעיות הפרט ולא רק בעדר בכללו. תוארו של משה נשמר כ"רועה נאמן" גם כשעבר ממרעה הצאן לרעיית העם, וגם לאחר סיום תפקידו: במדרש אסתר (פ"ז) מתואר כיצד הרועה הנאמן מלמד זכות על ישראל בשעה הקשה שנחתמה עליהם הגזירה ,לאחר שהאבות סרבו לעשות כן. ובמדרש איכה (בפתיחתא) מתואר הרועה הנאמן בתחנוניו ובבכייתו כשהוא מנסה להגן על עמו היוצא לגלות ופונה אליו לעזרה .(ובהרחבה, בספרו של הרב סבתו-אהבת תורה עמ' 317).
השאלה הגדולה שעסקו בה כמעט כל חכמי ישראל היא מדוע איבד משה את מנהיגותו-תשובות רבות לעניין, ועסקנו בכך רק בשבוע שעבר. התשובות בכיוונים  שונים ואף מנוגדים: הנה למשל, פרושו של רבינו חננאל (אותו מאמץ הרמב"ן וגם רבינו בחיי מעיר :"מתיישב על הלב יותר מכולן")-  
דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות טז ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו', וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא). ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן. ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא), כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה.       (כ,ח)
חטאם בכך שנשמע הדבר שלקחו לעצמם גדולה, ודיברו בלשון אנחנו(נוציא) ולא נתנו כבוד וגדולה לבורא עולם. הם חזקו את אמונתו המוטעית של העם בכוחם העצמי של משה ואהרון. (הרחיב בכך ר' שמואל כהן במגדים כ').
ומנגד, דעתו של ה"אבן עזרא" :
ויבא משה ואהרון מפני הקהל: כדמות בורחים
וחטאם דווקא באוזלת יד ובבריחה מן האחריות, ובכך מתחלל שם שמים.
דומה שהשיטות הרואות פגם במנהיגותם של משה ואהרון, הן הנאחזות היטב בכתובים, בהם נראה כי העונש הוא בענין ההנהגה: "לכן לא תביאו..."- לא נאמר- לא תבואו, ומכאן שהעונש הראשוני הוא בכך שייאבדו את מנהיגותם. כנראה בסופו של דבר התרחב הענין שלא יכלו להיכנס כלל. הרחבנו בהסברו היפה של הרב מדן, המסתמך על המדרש:
"אמר לפניו (משה): ריבונו של עולם, יטול יהושע ארכי (המלכות) שלי ואהא חי!  אמר לו הקב'ה, עשה לו כדרך שהוא עושה לך, מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע...יצאו להלוך. משה הלך לשמאלו של יהושע...אותה שעה צעק משה ואמר, מאה מיתות ולא קינאה אחת." (דבר"ר  ט', ט (
יהושע לא נוטל ממשה אלא מלכותו וכוח מנהיגותו.
ב. חילופי ההנהגה:
פרשת חילופי ההנהגה בפרשתנו פותחת בפנייה לא שגרתית של משה:  (במדבר,כז):
(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר:
(טז) יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:
(יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְקֹוָק כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:
(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו:
הפסוק השגרתי: "וידבר ה' אל משה לאמר" מופיע עשרות פעמים, והנה כאן הוא מהופך-
"וידבר משה אל ה' לאמר" הקושי בעצם הפנייה- וכי משה לא סומך על הקב'ה? וגם מילת "לאמר" כאן אינה מובנת-  לכן מפרש רש"י:
טו) וידבר משה אל ה' וגו' - להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור:
לאמר - אמר לו השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו:
הפסוק בא לבטא את אהבתו ואחריותו הגדולה של משה כלפי העם.
מסתבר שכוונתו של משה איננה רק לדעת מי המנהיג, אלא שהעם יידע שאכן יש כאן המשכיות, וזאת רואים בהמשך הפרשה,בסמיכתו של יהושע  במעמד  כלם.
 "לאמר" כאן הכוונה להחזרת תשובה (ולא כבשאר מקומות לאמר לעם).
גם התואר של הקב'ה כאן אינו שגרתי- "ה' אלקי הרוחות". גם כאן רש"י מסביר כי אין זה רק תואר אלא חלק מהבקשה:
אלהי הרוחות - למה נאמר, אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו:
הרבה' מקוצק  מסביר: הרי בתחילת הפרשה נתקלנו בפנחס   שהפגין מנהיגות עצומה, ופעל במהירות ובנחישות, הרבה יותר ממשה. מעשהו אף קבל את האישור האלוקי. אך  דווקא דבר זה הרתיע את משה-מנהיג קנאי איננו יכול להנהיג באופן קבוע - כאן צריך סבלנות להקשיב לכל אחד ואחד.
תשובת ה' : יהושע הוא איש "אשר רוח בו"- האם נענה ה' לבקשת משה? רש"י מביא-
אשר רוח בו - כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד:
רש"י מדגיש: "כאשר שאלת"- אך אם נדייק בדבריו המינוח שונה- משה דיבר על "סובל כל אחד" ואילו הקב'ה משיבו: "כנגד רוחו". האמנם –כאשר שאלת- כפי שאומר רש"י
רבי צבי הירש לוין בדרשתו הראשונה בהלברשטט אמר:
המנהיג הטוב והנכון צריך שימזג בנפשו שתי התכונות כאחת- לעולם תהא דעתו מעורבת עם הבריות, בעל מזג רך, וותרן ועובר על מידותיו...סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.
במה דברים אמורים בעינייניו הפרטיים והאישיים שלו, אבל בעינייני הציבור עליו להיות תקיף שבתקיפין, איש מוצק בדעתו כחלמיש-שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד-אסור לו למנהיג אמיתי להיות מחניף להמון ונגרר אחריו.
הרב אליעזר שמחה וויס רבו של הכפר כותב בספרו:
סובלנות והשגת תמיכה לפופולריות של מנהיג, הם תכונות אדמיניסטרטיביות, אבל מנהיגות רוחנית אינה מתלבטת בשאיפותיה הניהוליות אלא ברוחניות...מנהיג רוחני אינו צריך להתחשב ברצון הציבור וברצון בוחריו, אלא ברצון ה'. הוא עבד ה' המנהיג את הקהילה ולא עבד הקהילה...יהושע שיש בו רוח אחרת הוא המנהיג האמיתי שידע לעשות את חשבונו של מקום בצורה עקבית גם אם הוא בדעת יחיד, כנגד רוח העם.
בדרישות מהמנהיג נאמר: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם
מדוע פעמיים מסביר הנצי"ב:
"לענייני מלחמה לא שייך המשל כצאן, אלא כעם בלי מנהיג, אלא הוא בקשה אחרת, באשר בעוד משה חי נתפרנסו בזכותו במן, עתה מאין יגיע להם זכות פרנסתם? וזהו המשל-כצאן אשר אין להם רועה, מורה דרך למרעיתם"
המנהיג נדרש הן לענייני מלחמה ואין לענייני כלכלה, וכמה נכונים הדברים...
דברי  רש"י שהבאנו לעיל:, ...מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" מקורם במדרש תנחומא (פנחס,י). אך המדרש פותח, כדרכו בדבר הלכה, המוביל לדרשה זו:
"...אם ראה אוכלוסין הרבה של בני אדם אומר: ברוך חכם הרזים.כשם שאין פרצופיהם שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו..."
מעניין,  שהגמ' בברכות  מביאה זאת רק ביחס לעם ישראל:
"תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים...."   (ברכות נח.)
והרמב"ם אף מצמצם יותר, וכך נראה גם מהמשך הגמ' בברכות שם:
"הרואה שש מאות אלף בני אדם כאחד...אם ישראל הן ובארץ ישראל..."
הרב מרדכי אלון מבאר זאת באריכות  על פי דברי הרב קוק בסידורו "עולת ראיה". הרב מסביר כי ההבדל בין בני אדם נובע משני מקורות:
"בין מצד החנוך והלימוד...בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה..."
ישנן תכונות מולדות באדם, וישנן תכונות הנובעות מרקע סביבתי וחברתי, וגורמים אלו משפיעים על השוני שבין האנשים. אך לדבר זה משמעות חיובית:
"ומכל מקום דווקא על ידי  השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבנין עולם בתעודתו הראויה לו..."
ובהמשך, מסביר באריכות כי רק בורא עולם יודע את תרומתו של כל אחד לשלמות הכללית, בזמן אמת. בני האדם מבינים זאת רק במבט לאחור, לאחר שנים רבות של מאבק. בית הלל ובית שמאי, חסידות ומתנגדים ועוד נאבקו בדעותיהם שנים רבות, וכיום אנו מכירים בתרומת הכוחות כולם ליהדות השלימה. ומדוע שלא נזהה את ההשלמה שבניגודים בזמן הוויכוח עצמו? מסביר הרב קוק:
ואילו היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם, לא היה כל אחד מושך כל כך לחוגו בקנאה יתירה, והיתה  הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא היה חומר לבנות את הכלל...
אם האחד היה מכיר בערכו ובחשיבותו של הכח המנוגד לו, לא היה נלחם על דעתו בחרוף נפש, והיה משלים עם דעת חברו ומתפשר עימה. וכך היינו מקבלים כוחות מוחלשים. בימינו כל אחד בטוח שהצדק אך עימו, ודעת זולתו מרחיקה מן הבורא. אך לעתיד לבא המצב ישתנה- (תענית לא.)
אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקב'ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קיוינו לו ויושיענו...
גם לעתיד לבא כל אחד יאמר "הנה אלקינו זה" , ולכל אחד תפישת ה' משלו. אך אז כל הצדיקים יעמדו במחול, זאת  אומרת במעגל, וכל האצבעות יתכוונו לאותו מקום- למרכז המעגל. כל הדעות השונות יתכוונו בדיוק לאותה נקודה, ולא כמו המצב כעת, שבעומדנו כולם על קו ישר כל אצבע מפנה למקום אחר. ומהו ייחודו של עם ישראל? "ואתם עדי נאום ה'" "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" ובלשון הרב:
ויען כי ישראל יהיו הגורמים להוצאת הרזים הללו לאורם, מברך בראיית אוכלוסיהם- ברוך חכם הרזים.
ומדוע נפסק שהברכה רק על אוכלוסיית ישראל בארץ, וכפי שמנסחת הגמרא, (וכך נפסק )ש"אין אוכלוסא בבבל"?
 "גוי אחד בארץ"- בחוץ לארץ כל היהודים במאבק נגד הגוי השולט-משהו חיצוני מאחד אותם ולכן לא יכול כל אחד להבליט את ייחודו האמיתי. רק בארץ מתחילים הוויכוחים האמיתיים: שמעון ולוי, יהודה והאחים מול יוסף- כל המאבקים העמוקים מתגלים רק כאן בארץ.
וכיצד ניתן לקשר זאת למהלך בפרשיות השבוע?
הרב אלון מאמץ את הסברו של  הרב חרל"פ לחטא משה- משה נצטווה:
קח את המטה והקהל את העדה...והשקית את העדה ואת בעירם...
ובביצוע הדברים מדגיש הכתוב:
ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע...
 
והעונש:  ...לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ...
העם הזה שנקרא בפי משה ואהרון "קהל" לא ייכנס כ"קהל" אל הארץ!  ואכן בפרשתנו מכונה הארוע:
כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה... (כז,יד)
המריבה היא על "קהל" או "עדה"! ומה ההבדל? מסביר הרב אלון:
"קהל" הוא אוסף של הרבה פרטים המרוכזים יחד ויוצרים כלל. כל חברת ביטוח היא בעצם קהל שהתאסף סביב אינטרס משותף...גם קהל שמתרכז בתחנת אוטובוס...בחלוף האינטרס גם חולפת הכלליות הזו. זה לא נכון לגבי עם ישראל –עדה . "עדה" שורשה הוא עדות, משהו שהוא מהותי הרבה יותר...אתם עדי נאום ה'...הדור הזה הוא דור שכבר נולד במדבר...ברגע זה מצווה הקב'ה את משה לחזור ולרומם את אמונתנו בעצמנו, בנצחיותינו, בהיותנו עדתו של ה'...
ומשה ואהרון – ויקהילו משה ואהרון את הקהל- ...גם הם ראו פה רק קהל, ואם הם לא רואים פה אלא קהל, הם לא יכולים להביא את העם הזה אל הארץ בה צרכה להתגלות עדותו....
זהו חטא  "מריבת העדה". והנה בפרשתנו משה מתקן ומבקש מנהיג מתאים:
יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה...לא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה
משה מבקש מנהיג שידע לחבר את הפרטים לנקודת המרכז ובכך מתקן את חטא "מריבת העדה". פרשת מנוי המנהיג חותמת את מפקד האוכלוסין הגדול לפני הכניסה לארץ. במפקד זה הובלט ייחודו של כל אדם ואדם, וכל שבט ושבט, וכעת יש צורך במנהיג שיידע לאסוף את כל הפרטים הללו לעדה אחת. ומיד לאחר מנוי המנהיג מופיעה באריכות רבה פרשת קרבנות המועדים. את החגים כבר הכרנו בפרשת אמור, ומה התווסף פה? קרבנות הציבור! עם ישראל מורכב מיחידים, אך זהו איננו אוסף של פרטים אלא הציבור מקריב את הקרבנות. והנה קרבנות הציבור של המועדים נפתחים בקרבן התמיד, ולמרות שכבר הוזכר בפרשת תצווה אך מסביר רש"י שכאן הציווי לדורות. ומדוע? מסביר "אור החיים " הקדוש:
שוב ראיתי לרז'ל שאמרו וז'ל: לפי שהיו ישראל אומרים- לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידים נוהגים. פסקו המסעות- פסקו התמידין. אמר הקב'ה: אמור להם שיהיו נוהגין תמידין.
אנו בסוף המסעות. עם ישראל חונה "בערבות מואב על ירדן ירחו". העם סבור כי רק במדבר יש צורך לשמר את זהותנו המיוחדת .  ומסביר הרב אלון:
קרבנות התמיד היוו את הדרכון הישראלי שלנו בכל מסעותינו.מחצית השקל שנתנו ל"מגבית" שייכה אותנו להיותנו צבור ישראלי...מסביב למשכן- לקהילה, כנגד הבלעמים והלבנים של העולם...
כעת התחושה היא שאין צורך יותר בהבלטת הציבוריות שלנו- לפתוח את היום בתמיד של בוקר ולסיימו בתמיד של בין הערביים. לכן, ודווקא כעת בא הציווי של קרבן התמיד, שלא נחשוב חלילה שנסתיים תפקידינו ו"פסקו מסעות-פסקו תמידין".
ובענין "פסקו התמידין" כדאי להיזכר בדברים שהבאנו בדברינו לי"ז , בענין התמיד שפסק.
ג. יהושע כמנהיג:
עסקנו בבחירת המנהיג  ובתכונותיו. קשה לסיים מבלי שנתייחס למנהיג עצמו:
על בחירתו של יהושע אומרת הגמרא בבא בתרא (עה.)-
ונתתה מהודך עליו - ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה.
השמש מאירה מכח עצמה , מה שאין כן הלבנה המאירה מכח השמש. מעלת משה רבנו היתה ברמה של דיבור עם ה' פנים אל פנים, מה שאין כן תלמידו יהושע ששמע מפי משה. המשל ברור, אך מה שלא ברור – תגובת הזקנים שבאותו הדור- וכי מה התפלאו ומהי הבושה כאן?
הרשב"ם בסוגיא מפרש:
שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך, שהרי יהושע היה נביא ומלך כמשה, ולא יכל להגיע לכבודו.
הזקנים נאנחים על ירידת הדורות, תופעה רגילה אצל זקנים לומר – פעם, בימינו היה יותר... אפילו יהושע התלמיד השקדן לא יכול להגיע למעלת רבו והפער כל כך גדול.
 
ר' יצחק מוולוז'ין הסביר בדרך שונה-
"במדרגת משה רבנו אין שייך לקנא בו או ליבוש ממנו...ומי יקום במקום שורש נשמתו, אבל יהושע שזכה על ידי עמלו למה שהגיע, שהיה משרת משה ולא מש מתוך האוהל, זה היו כולם יכולים לעשות כיהושע, ולכן-אוי לאותה בושה...ואפשרות זו שעמדה בפני יהושע שהשתמש בה והגיע למה שהגיע, קיימת ועומדת בפני כל אדם מישראל, ולכן-אוי לאותה בושה...שהיא בושתנו וכלימתנו אנו הזקנים, שיכולנו גם אנו להשתמש בכושרנו ולהגיע לדרגתו של יהושע, ובגלל מחדלנו מנענו מעצמנו גדולה זו, ורק אשמתנו וחרפתנו היא"
אם כן הבושה היא של הזקנים מעצמם  ולא ממעמדו של יהושע - מדוע לא אנחנו? מדוע אנו לא זכינו להגיע לכך?
בספר "דורש בציון"  מביא פרוש מעניין נוסף (לא מובא מיהו המפרש, עמ' 283)-
"פני משה- הכוונה למה שמשה מסמל- והוא התורה שקבל בסיני-תורת משה. פני יהושע- הכוונה למה שיהושע מסמל-כיבוש  ארץ ישראל. משה נתן את התורה שהיא כפני חמה- כמו שהחמה זורחת תמיד בקיץ ובחורף בלי שנוי תמיד באורה המלא-כך התורה הלכה עימנו תמיד-גלו ישראל גלתה התורה עימהם.
לא כן ארץ ישראל שיהושע כבשה- לה יש את סגולת הלבנה-זריחתה החלה ביהושע, הגיעה למילואה בימי דוד ושלמה, ונתמעטה והלכה בימי רחבעם, ונתמעטה כליל עם חורבנה ע"י נבוכדנאצר מלך בבל. היא החלה לזרוח שוב בימי שיבת ציון עזרא ונחמיה, הגיעה למילואה בימי החשמונאים, ונתמעטה והלכה עד החורבן בידי טיטוס.
זכינו ולפני כמאה שנה החלה הלבנה שלנו לזרוח, וארץ ישראל נבנית מחדש.ולכן אנו מבקשים בברכת הלבנה- "ויהי אור הלבנה כאור החמה..."  שאורה של ארץ ישראל יהיה נצחי כאורה של תורה.