הדפסה
פרשת שבוע - פנחס

- לפרשת פנחס

פרשתנו הינה המשך ישיר של הפרשה הקודמת. כאשר לפני פרידתו של בלעם מבלק משיא לו את העצה הפוגעת במטרתו של בלק לעצור את עם ישראל, גם אם לא לצמיתות, על כל פנים מצליח לעכבם. פנחס עוצר את המגיפה במעשהו על מפתן הכניסה לארץ כשרואים אנו את משה חסר עונים פתח אוהל מועד עם כל העדה.

לאחר פרשיה זו בא המניין של עם ישראל כאשר ייחודו הוא בכך שמיוחס "למשפחותם לבית אבותם", כנגד מה שניסו בלעם ובלק - לפגוע במשפחתיות ושלשלת הדורות בעם ישראל. לאחר מכן מגיע תור הנחלות, כשבסופן מגיע תורן של בנות צלפחד לדרוש את נחלתן בדרישה שוויונית. כאן שוב אין משה יכול לענות להם מעצמו אלא צריך להקריב את דבריהן לפני ד'.

מיד לאחר מכן אומר הקב'ה למשה שהגיע הזמן שיעלה אל הר העברים ויאסף אל עמיו. (התגובה של משה לדבר זה מובא ביתר פרוטרוט, אף כי בשונה, בספר דברים בפרשת ואתחנן) תגובתו של משה הינה "יפקד ד' אלקי הרוחות איש על העדה. אשר יצא לפניהם ... ולא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה".

וצריך להבין מה התכוון משה לאמר; הרי אין הווא אמינא לחשוב שהקב'ה ישאיר את עדת נחלתו בודדת בלא מנהיג. דברים תובעניים אלו של משה באים כניגוד מוחלט לתחילת דרכו שם לא הסכים לקחת על עצמו את המנהיגות.

אולם צריכים אנו להתבונן בפשט הפסוקים ומתוכם להבין מה היתה כוונתו של משה, לגזירתו של הקב'ה.

משה פונה להקב'ה בתואר "אל אלקי הרוחות לכל בשר", כפי שהרוחות באות מארבעה כיוונים שונים, כך דיעותיהם של בני אדם שונות האחד מהשני (מה פרצופיהם שונים כך דיעותיהם שונות. ושמעתי אומרים - כפי שלא מעצבן אותך זה שפרצופו של חברך שונה משלך, כך לא צריך לעצבן אותך שדעתו שונה),ולבחינה זו של הקב'ה פונה משה להקב'ה ואומר מנה עליהם מנהיג שיוכל לסבול את השוני בדיעותיהם וידע לדבר ולפנות אליהם תוך שימת לב לשוני ביניהם. (כפי שראינו במעמד הר סיני "והעם רואים את הקולות" - ופירש יונתן בן עוזיאל ראו את הקול נהפך לפי שמיעתו של כל אחד ואחד).

וטוען משה שהוא זה הצריך להמשיך ולהנהיג את העם בכניסתם לארץ; הוא זה שיוכל לסבול לדיעותיהם השונות וידע לפנות לכל אחד בשפתו. הוא היחיד שאם יכנס עמם לארץ יהיה זה בבחינת "דבר אחד לדור", כפי שמבקש משה "ולא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה" - אם לא אני נכנס לא יהיה להם רועה אלא שניים, רק בהמשך מנהיגותי ימשך הנהגת היחיד.

כפי שאנו רואים מהמשך הדברים לאחר שאין הקב'ה מקבל את עמדתו של משה ומצוה עליו למנות את יהושע; אך לאמיתו של דבר אין הוא ממנה את יהושע, כי אם ממנה הוא את יהושע ואת אלעזר הכהן יחדיו - בבחינת "שני דברים לעם". מרגע זה ואילך אין הנהגה של משה לבדו, אלא צריך את השיתוף פעולה בין יהושע לאלעזר הכהן, יש צורך בהפרדת הרשויות בין הכהונה למלכות. (כפי שאנו רואים לאורך ההיסתוריה שכאשר ניסו לאחד בין הדברים היתה נפילה גדולה, כפי שבא לידי ביטוי בעלי הכהן ובמלכות חשמונאי, שאמנם כהוראת שעה יכולה להיות הצלה אך לא כנורמה וכדבר קבע).
ובאמת בשאר פעולותיו של משה עד הכניסה לארץ אין הוא פועל יחידי אלא בשיתוף עם אלעזר הכהן.

תמה התקופה שבה משה מאחד את הכהונה והמלכות; את המימד הרוחני ואת המימד המדיני, וצריך להגיע למצב של הפרדת רשויות ביניהם. עד בא המשיח בב"א, עליו נאמר "רועה אחד לכולם".