הדפסה
פרשת שבוע - קרח

לקראת פ' "קרח" תש"ע

:א. הרקע לתלונות קורח ועדתו

פרשת קורח מעלה את השאלה- מה קרה לפתע שקבוצת אנשים יוצאת נגד הנהגתו של משה? שתי גישות עיקריות לענין: א.  ה"אבן עזרא" טוען שפרשה זו קרתה עוד קודם לכן, ועל פי הכלל ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" נכתבה כאן, יחד עם שאר המריבות . בעת החלפתם של הבכורים בלווים נוצרה ההתקוממות, והבכורים רצו להחזיר לעצמם את כבודם ומעמדם. הם טענו כי משה עשה זאת מדעתו למען בני שבטו

ויקח קרח -זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלוים קשרו עליו, בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם, בעבר שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו. גם קרח בכור היה, כי כן כתוב: ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב, י), וקרח בנגב המשכן, כי הוא מבני קהת (במדבר ג, כט). ואלה נשיאי העדה היו בכורים, והם היו מקריבים את העולות, על כן לקחו מחתות.
שתי ראיות מביא האב"ע לדבריו:

והראיה על זה הפירוש: מופת המטה, שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים. על כן כתוב ותכל תלונתם (במדבר יז, כה), כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי (כח), בעבור שחשדוהו, כי מלבו עשה, ועוד לא ד' שלחני (כט) בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל, ועוד ראיה גמורה, כי כל העדה כלם קדושים. וזה רמז לבכורים שהם קדושים, כי כן כתוב קדש לי כל בכור (שמות יג, ב), והם היו הכהנים הנגשים אל ד' (שם יט, כב) והם עיקר כל העדה.
 
הראיה הראשונה היא ממבחן המטות שנועד להוכיח את בחירת שבט לוי. סיפור זה מוכיח כי זו היתה הבעיה ועל כך היה הערעור. ראיה שניה מביא האב"ע מטענתו של קורח: כי כל העדה כולם קדושים , והרי על הבכורות נאמר: קדש לי כל בכור, וא"כ מוכח הדבר שהוויכוח הוא בנושא הקדושה והבכורה. הרב נחשוני מסביר ביסוד סברא זו מדוע הושמט שמו של יעקב אבינו, שעל כך התפלל: בקהלם אל תחד כבודי - מרידתם של קרח ועדתו פוגעת בעקיפין גם ביעקב אבינו, שהרי יעקב היה הראשון שערער את מעמד הבכורה שהיה מקודש בעולם האלילי. ראשית, ברכישת הבכורה מידי עשו, ואחר כך בהעברת הבכורה מראובן ליוסף ושוב בהעדפת אפרים על מנשה. נכדיהם של יעקב שבקשו כעת להחזיר את גלגל האירועים אחורנית, פוגעים ראשית כל ביעקב אביהם, ואף משמיטים את הקרקע מתחת רגלם הם, כי אם הבכור הוא הנבחר, אז בטלה בחירתם של ישראל ובניו, וחוזרת הבכורה לעשו. יתכן שזהו הרעיון בהשמטת שמו של יעקב - כאילו אומרת התורה: אם כדבריך קרח בן יצהר, יש למחוק את בחירת יעקב, ואז השררה כלל לא מגיעה לך!

א. הרמב"ן חולק על האב"ע, וכדרכו, אינו שש להשתמש בכלל של "אין מוקדם"::

וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (לעיל ט א) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון .
ולגופו של ענין, מבין הרמב"ן  שפרשת המרגלים הסמוכה לפרשה זו היא שאיפשרה לקורח להרים את נס המרד במשה,ובלשונו: (טז,א)-

והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד.

לדברעו, עד לחטא המרגלים העם חש כי משה נלחם עבורם ומגן עליהם בכל מחיר. זאת ראו בעיקר בחטא העגל, ועל כן קבלו בהבנה את פרשת החלפת הבכורים. אך מאז סדרת האירועים האחרונה בה נפגע חלק מהעם ובמיוחד בגזרת המרגלים בה נגזר דין העם כולו חש העם כי משה כבר לא נלחם עבורם ומתחילות  תלונות רבות. עתה מתעוררת גם פרשת הבכורים, ולמרות שהדבר קרה מזמן.
רש"י בעקבות המדרש אף הוא  מקשר לפרשיה הקודמת-ציצית:

ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו)?ועשו להם ציצית קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?א"ל חייבת בציצית.א"ל קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה?  (במ"ר,יח)
אחד הנושאים שמהם ליגלג קרח על התורה היה ענין הציצית.

ב.   שאיפה לקדושה או קדושה מובנית?

אך דומה שניתן לקשר בין הפרשיות גם בנושא הקדושה-
עסקנו כבר בעניין "השאיפה לקדושה" כמוטיב מרכזי ביהדות (וגם מיקומו במרכז התורה – במרכזו של הספר המרכזי - ויקרא). ראינו כי זה ציווי כללי ל"כל עדת ישראל" (בפ' "קדושים")  וכן שיטות שונות כיצד מגיעים לקדושה (בפ' "אמור"). נושא זה מלווה אותנו גם בספר במדבר, ונעסוק הפעם בפן נוסף של נושא חשוב זה:
משה רבינו בצוותו את מצוות הציצית, מוסיף גם ציווי כללי:
"למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי, והייתם קדושים לאלוקיכם".
גם קורח בטענתו מתייחס לעניין הקדושה:
"...רב לכם כי כל העדה כלם קדושים...".
שימו לב לניתוח הדברים מפי הפילוסוף פרופ. ישעיהו לייבוביץ'(כינוס הכ"ג למחשבת היהדות עמ'49)

"...והייתם קדושים-אין אתם קדושים מבחינת מהותכם, קדושתכם אינה משהו הקיים וגלום בכם, אלא עליכם מוטל להשיג אותה, והמשימה הזו היא נצחית,משום שהיא קשורה בתנאי שאינו מקוים אלא במאמץ נצחי...והנה, כאילו רצתה התורה להטעימנו את המשמעות האמונית העמוקה של "קדושה", ולפיכך הסמיכה לפרשת ציצית בחומש במדבר את פרשת קורח. רק רווח של שלושה פסוקים בלבד מפריד בין ההכרזה הפרוגמטית הגדולה של האמונה מפיו של משה רבינו (והייתם קדושים) ובין ההכרזה הפרוגמטית של האמונה מפיו של קורח: כל העדה כולם קדושים- הקדושה אינה תכלית שהשגתה מוטלת על עם ישראל אלא היא כבר נתונה וקיימת בעם כמות שהוא. המושג האמוני הגדול "קדושה" מתחלל ונעשה מושג אלילי..."

לדעתו, יש כאן וויכוח נוקב בין תפישת העולם של משה רבינו שיש לעמול ולשאוף אל הקדושה , לבין תפישתו של קורח שעם ישראל "זכה" בקדושה והיא מובנית בתוכו-כולם קדושים מיצירתם. אך הפרופ. המלומד, אינו מסתפק באבחנה זו וממשיך:

" במרוצת הדורות של ההיסטוריה של היהדות עמדו תלמידים למשה רבנו ותלמידים לקורח. תפיסת הקדושה בחינת –והייתם קדושים, מעוגנת בעיקרה של יהדות ההלכה: היא מטילה על אדם מישראל ועל עם ישראל את התפקיד הקשה ואת המשימה הנעלה לחתור לקדושה- לקדש את עצמם על ידי חיי תורה ומצוות.
אולם היו גם שיצאו בעקבותיו של קורח- בראיית קדושת ישראל כמהות נתונה, הטבועה בעם ישראל והמשווה לו באופן אוטומטי מעלה דתית...מתלמידיו של קורח במובן זה היה רבי יהודה הלוי (בכוזרי...) כאלה היו רוב אנשי הקבלה, כזה היה המהר"ל מפראג, וכזה היה בימינו הרב קוק, שתורתו היתה תקלה לתלמידיו ותלמידי תלמידיו. לעומתם נמשך קו הקדושה  שמיסודו של סיומה של קריאת שמע ממשה בן עמרם דרך רבנו משה בן מימון עד שער הקדושה שב'מסילת ישרים' לר' משה חיים לוצאטו."

הדברים הללו קשים אף לכתיבה, לתלות בגדולי עולם כריה"ל, המהר"ל והרב קוק, טענה של תפיסה קורחית...

ונראה, שבכדי להבין את העניין על בוריו ודלא כדעת הפרופסור המלומד, יש להעזר בדברי המדרש בתנחומא בתחילת פרשת קדושים(ב): נעתיק את כולו מפאת חשיבותו, אך נדגיש את החשוב לענייננו:

קדושים תהיו כי קדוש אני אמר להם הקב'ה לישראל עד שלא בראתי עולמי היו מלאכי השרת מקלסין אותי בכם ומקדשין את שמי בכם והיו אומרים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם (ד"ה =דברי הימים= א טז) כיון שנברא אדם הראשון אמרו מלאכי השרת לפני הקב'ה רבש"ע זהו שאנו מקלסין אותך בשמו אמר להם לא, גנב הוא זה שנ' (בראשית ג) ותאכל מן העץ, בא נח אמרו לו זה הוא? אמר להם זה שכור הוא שנאמר (שם /בראשית/ ט) וישת מן היין וגו', עמד אברהם אמרו לפניו זה הוא? אמרו להן זה גר (גוי) שיצא ממנו ישמעאל, עמד יצחק אמרו לפניו זה הוא אמר להן אוהב הוא לשונאי שנא' (שם /בראשית/ כה) ויאהב יצחק את עשו, כיון שבא יעקב אמרו לפניו זה הוא אמר להן הן, וכן הוא אומר (שם /בראשית/ לה) ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ונקראו כל ישראל על שמו באותה שעה קדש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו שנאמר (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר.
 אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הואיל ונקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם היו קדושים כשם שאני קדוש שנאמר כי קדוש אני, לכך נאמר קדושים תהיו, מלה"ד למלך שקדש אשה אמר לה הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה שאת אשתי, כך אמר הקב'ה למשה לך וקדש את העם שנאמר (שמות יט) וקדשתם היום ומחר קדשם הקדוש ברוך הוא ואמר להם לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש למה כי קדוש אני ה', אף אתם תהיו קדושים כשם שקדשתי אתכם לשמי שנא' דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, אמר להם הקב'ה זכיתם אתם נקראים עדת קדושים, לא זכיתם אתם נקראים עדה רעה שנא' (במדבר יד) עד מתי לעדה הרעה.

ונסביר את משל המלכה המובא במדרש- כשמלך מחליט להתחתן עם אשה כלשהי, הוא בוחר בה ומשנבחרה הרי היא מקבלת את התואר "מלכה" רק בגלל העובדה שהמלך בחר בה. אך תואר זה איננו רק זכות וכבוד, הוא גם תואר מחייב- מרגע הנישואין למלך היא חייבת להתנהג כמלכה. דברים שעשתה בעברה כאשה פשוטה איננה יכולה לעשות משהוכתרה כמלכה.

וכך גם מעמד עם ישראל. הם אמנם נבחרו להיות "עם סגולה". זו בחירתו של הקב'ה ,ושם זה ניתן ממנו, אך ברגע שהעם נבחר לכך , הבחירה מחייבת אותו להתנהגות מיוחדת כיאה לעם סגולה, ואם העם לא יעמוד בציוויו של הבורא הרי יקרא "עדה רעה" ולא "עדת קדושים". כך שבעצם אין כאן סתירה בין דברי משה לדברי קרח אלא השלמת העניין- עם ישראל מחויב להתנהג בקדושה מכח בחירתו כעם קדוש.
כיון שהארכנו די, לא נעסוק בכל דברי המדרש, ובהרחבת העניין, ונסתפק בדברי שלמה המלך במשלי –"תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסף לקח" (משלי,ט,ט).

ג. ערעור על ההנהגה ששיאה במחלוקת קרח:

בתחילת הספר הבאנו את דעתו של רבי סימון במדרש המובא בפרשיה הראשונה בתורה. המדרש  מנסה לבאר מהותו של כל ספר וספר בתורה, כקשור ל"אור" שנברא בבריאה, ולגבי ספר "במדבר" מביא:
 ...ויבדל אלקים בין האור ובין החושך- כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ...
    המדרש  מסביר כי הספר מבדיל בין שני דורות, הדור היוצא ממצרים והדור החדש ,כהבדלה בין האור לחושך. מיהו האור ומיהו החושך? בפשטות נראה כי דור המדבר הוא החושך שהרי מתו בחטאם ונקברו במדבר, אך האם ניתן לכנות כ"חושך" דור שזכה לראות פני ה' בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני? הרב מוריאל בספרו "עיונים במקרא" מסביר כי אין הכוונה שלכל דור יש כינוי של אור או של חושך, אלא הכוונה- שדור המדבר החל באור גדול של ההתגלות האלוקית שדעך בחטאי המדבר ושקע בחשיכה, ואילו הדור הנכנס החל בבעיות ובחריקות (עליהם נקרא בפרשת חוקת) אך מתוך החושך זרח אור גדול. אנו נמצאים ברצף של פרשיות (שהחל ב"בהעלותך") המתארות את חטאי דור המדבר ודעיכתו. השיא היה , כמובן בפרשת "שלח" בו נגזרה על הדור את גזירת הכליה במדבר. והנה בפרשתנו האור הולך ופוחת, ובעיות דור המדבר לא תמו- הנושא המרכזי הוא הערעור על ההנהגה.   אנו רגילים לתלות נושא זה בקורח ובעדתו, אך האמת היא כי נושא זה מלווה אותנו, זה הפרשה השלישית ברציפות, ובכמה נושאים:
 בפרשת בהעלותך אנו קוראים על אלדד ומידד המתנבאים במחנה, ובוויכוח בין משה לתלמידו יהושע (המנהיג העתידי!) בענינם- יהושע מציע "אדוני משה כלאם" ומה כוונתו? רש"י מביא שני פרושים לענין: 
 
כח) כלאם - הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. דבר אחר תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:      (במדבר,יא,כח)
אמנם לפי הפרוש הראשון הכוונה לכלותם בצרכי ציבור (ואולי על כן אנו מתפללים בכל שבת ב"יקום פורקן" על העוסקים בצרכי ציבור שהקב'ה ישלם שכרם...), אך הפרוש השני טוען כי יהושע מציע לכלוא אותם, על כך שמערערים על הנהגתו של משה. הערעור בא מצד הנבואה!
בסוף אותה פרשה  מופתעים אנו ממערערים נוספים, והם גדולי האומה-אהרון ומרים:
"ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר?" – (יב,ב)
ואמנם מרים נענשת קשות בצרעת. ומדוע אהרון לא נענש? כנראה היא היתה המערערת העיקרית שהרי הכתוב פותח את הענין במילים: "ותדבר מרים ואהרון במשה"- לפי כללי הדקדוק היה ראוי לומר: "וידברו", אלא כאמור, מרים היתה הדוברת המרכזית, והיא הנענשת.
 ולכאורה טענה זו דומה מאד לטענת קרח ועדתו-
"כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (טז,ג)
יתכן שההבדל הוא בכך שאהרון מיד חזר בו שהרי פונה למשה להתפלל על מרים במילים "ויאמר אהרון אל משה: בי אדוני..."- ובכך מעיד על חזרה מדבריו וקבלת מנהיגותו של משה, בניגוד לקורח ועדתו שהתנגדותם למשה רק מחריפה יותר ויותר.
בפרשת "שלח" אמנם נושא ההנהגה איננו מופיע כנושא מרכזי, אך אם נעמיק  בהבנת הקרע בין משה והעם, נוכל לומר כי מנהיגותו של משה אכן עומדת במבחן בפרשה זו. לא לחינם לא מעט מפרשנינו תולים גם במשה את חטא המרגלים, וכך גם נראה מפשט הכתוב בספר דברים, כשמשה מאשים את העם- "גם בי התאנף ה' בגללכם" ומדובר בפשטות בחטא המרגלים. ואם נזכה, נרחיב בכך כשנעסוק בע"ה בסוגיית חטא משה בפרשת חוקת.
והנה בפרשתנו הגענו לערעור הקשה מכולם, שבו לא רק נענשו האשמים ובכך נגמר הסיפור, אלא ישנו "מבחן המטות" שאינו רק כלפי הנשיאים, אלא כלפי העם כולו, כפי שנאמר בסופו:
"ויוצא משה את כל המטות מלפני ה' אל כל בני ישראל..." (יז,כד), וגם הציווי לשמר את הארוע:
"ויאמר ה' אל משה- השב את מטה אהרון...למשמרת לאות לבני מרי, ותכל תלונותם מעלי..." (יז,כה)
המערערים והחוטאים כבר מתו, אך הטענה עדיין קיימת גם בעיני האחרים.

ד. ויראו ויקחו איש מטהו- משמעותה של תוספת זו:

רבים עסקו בהרחבה בחטאי קורח ועדתו (ובהמשך נביא גם הסבר לענין). אנו נתעכב דווקא על סיום מבחן האותות,והמשכו של הפסוק שהבאנו לעיל-
" ויוצא משה את כל המטות מלפני ה' אל כל בני ישראל ויראו ויקחו איש מטהו" (יז,כד)
סיומת זו נראית מיותרת לחלוטין- היה נס עצום- מטה אהרון פרח והוכיח מיהו הנבחר! והנה מדגישה התורה כי באו הנשיאים ולקחו כל אחד את מטהו. מדוע התורה צרכה לציין זאת וכי לא היינו משערים בעצמנו שכל אחד לקח מטהוואם לא לקח אז מה

הפרשנים מנסים לבאר עניין זה:

כותב האבן עזרא: "ויראו - מכתב יד כל אחד". זאת אומרת, כל אחד ראה איזה מטה שלו ולקח אותו. ועדיין קשה, אם לא היו כותבים לנו שהם ראו איזה מטה שלהם, לא היינו מבינים זאת לבד?
בצורה דומה ניתן לשאול מדוע מדגיש הכתוב "ויקחו", מדוע זה משמעותי לציין זאת בפסוק?
ספורנו - "ויראו ויקחו איש מטהו - לכוין סימנם בבתיהם שמא הוחלף". העם לא האמין שהכל הלך חלק, והם חשדו שמא "עבדו עליהם" ואולי זייפו את המטות.

הרב וינר מישיבות מעלות (ור"מ בישיבתנו בעבר) מציע הסבר לענין:

ננסה לסקור את סדר האירועים בפרשה משלב החזקת המחתות בידי העם (פסוק י"ח). כל העדה עומדת פתח האוהל עם המחתות ומחכה... ואז יש איזשהו קאט ועוברים חזרה לסיפור של דתן אבירם (פסוק כ"ג), ולאחר שכולם סרים מעל אהליהם של דתן ואבירם האדמה פותחת את פיה ועוד מספיקה להתכסות חזרה... ומתברר שבכל אותו זמן עדת קרח עדיין מחכים עם המחתות. רק לבסוף מגיע פסוק ל"ה: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת".
האם זהו באמת סדר הדברים? ואם לא, מדוע הדברים כתובים כך?
תחילה ננסה לסכם מי הם הנפשות הפועלות בפרשה. יש את מאתיים וחמישים האנשים שלפי הרמב"ן ואבן- עזרא היו מהבכורות של עם ישראל וטענו ללקיחת העבודה מהם, דתן ואבירם עם טענותיהם על יציאת מצרים, וכן את קרח שהתקנא בתפקידו של אהרון.
יש הבדל עקרוני בין הקבוצות - קרח ומאתיים וחמישים האיש אשר איתו, קיבלו את העובדה שה' הוציאם ממצרים ובעייתם היחידה היא "ומדוע תתנשאו על קהל ה'". לעומתם, דתן ואבירם כופרים בעיקר - "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר".
על כן, קרח צריך להתנגד לדתן ואבירם, בייחוד מאחר שהוא מבקש את השלטון. שכן הוא יודע שבעיית דתן ואבירם לא תיעלם והוא יהיה חייב להתמודד איתם. אולם לא זה היה כיוונו של קרח. עוצמתו של קרח נבעה מכך שהוא אסף את כל בעלי האינטרסים השונים ואיחדם כנגד משה...
אם כן, נראה שישנן שתי קבוצות שונות המתאחדות עם קרח וננסה לבחון את מהלך הפרשה מתחילתו על פי הבנה זו.
תחילה מגיעים קרח ומאתים וחמישים האנשים שאיתו אל משה וטוענים "מדוע תתנשאו...". ומשה במקום לדחותם - "וישמע משה ויפל על פניו" - נראה שמשה מנסה לרצות אותם באומרו לאחר מכן "קחו לכם מחתות", והרושם שנוצר הוא שהדברים לא נעשים מתוך כעס. שכן רק לאחר מכן במפגש עם דתן ואבירם מופיע "ויחר למשה מאד". משמע שעד כה לא כעס. ייתכן שמשה חשב בתחילה שיתכן והם צודקים מבחינה מסויימת, ולא הייתה כוונתו שכולם ישרפו באש מהשמים.
משה הודה בכך שכולם קדושים, אך רצה לברר איתם את העובדה שיש יותר נבחרים. ולכן הפתרון של לשרוף את הלא מתאימים לא היה מברר כמו שצריך את הנבחרים אלא היה מברר את אלו שאינם רצויים כלל. לכן משה אמר להם שכולם יכולים להקטיר קטורת, אלא השאלה שעמדה על הפרק היא, מי יותר קדוש מהשאר, את מי יבחר ה' ויקריב אליו, להקטיר בתוך אהל מועד, על ידי בת קול שתצא מהשמים.
אולם נוצר הרושם שהעם לא מקבלים זאת, ועל כן משה חוזר ומדבר אליהם "שמעו נא בני לוי, המעט מכם... לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה'..." - כעת יובן פסוק זה. משה מצדיק מבחינה מסויימת את העם אלא שמדגיש שיש לויים וזה תפקידם, ואם קרח ועדתו בכל זאת חושבים שכולם קדושים אזי הם נועדים על ה' שקבע זאת.
אלא שהאמת היא שקרח אסף את כל מאתיים וחמישים האנשים רק ככלי ניגוח כנגד משה ואהרון, ובעצם אספם רק בשביל עצמו.
לעומת קבוצה זאת, דתן ואבירם לא מדברים על העבודה. הם טוענים שמשה משקר את כולם ויש להם טענה גם כלפי ה'. אך מאחר והפעם אין כאן גרעין של אמת, לכן "ויחר למשה מאד". ואז מתברר שגם קבוצה זו באה בשם קרח... ולכן משה משנה את דעתו ומצרף את הקבוצה הראשונה לדתן ואבירם.
מה שקורה הוא שמאתיים וחמישים האנשים חשבו שעל ידי הקטורת שמצילה חיים הם יגנו על עצמם ועל דתן ואבירם. על כן פונה משה אל ה' ואומר "אל תפן אל מנחתם", מנחתם של מאתיים וחמישים האנשים שמנסים לכפר גם על דתן ואבירם. כעת משה מבין שזה לא כפי שחשב בתחילה, שהם באו לעבוד את ה'. אלא יש פה טענה הפוכה, כפי שדתן ואבירם טוענים כנגד ה'.
כעת משה לא מצפה שתצא בת קול מהשמים, לכן הוא פונה שוב אל קרח בציווי על המחתות בהבדל אחד עקרוני. בציווי הקודם הוא אמר להם: "ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת לפני ה'" ואילו כעת הוא לא ביקש מהם להביא אש: "וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת והקרבתם לפני ה'". כעת הסיפור אחר - האש תרד מן השמים. מי שראוי, האש תאכל את הקטורת שלו, ומי שאינו ראוי, האש תאכל אותו. הם לא מסכימים לכך, ובכל זאת מדליקים אש במחתה.
דמותו של קרח נעלמת תוך כדי הסיפור, ונראה שהוא רץ מצד לצד. מצד אחד הוא עם מאתים וחמישים האנשים ומצד שני כאשר דתן ואבירם ניצבים הוא מנסה למשוך את כל העדה אליהם לשמוע מה גם הם אומרים- רצונו של קרח לערב את כל העסק ולאחד את כל המתנגדים למשה יחד. על כן צריך להבין ששני הסיפורים קורים במקביל. וכעת כשקרח רץ לכיוון דתן ואבירם, הסיפור עובר אליהם.
בפסוקים לא מופיע אם קרח נענש עם השרופין או עם הבלועין ולכאורה אפשר לפרש שהוא לא היה עם זה ולא עם זה. ובאים חז'ל ומלמדים אותנו - "הא למדנו שהיה קרח מן הבלועים ומן השרופין"
מתברר שהקטורת לא עזרה לדתן ואבירם וגם לא למביאים אותה. אך עדיין יש בעם תחושה שיש פה משהו אמיתי שמשה הודה בו, אלא שמכרח הנסיבות הדבר לא התברר. וכעת כל העם רוצים לדעת מהי האמת:
וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרון לאמר אתם המיתם את עם ה'.
ובאמת בהמשך הפרשה משה אומר, שהם יכולים להתקרב למשכן, והלויים הם אלה שיגידו להם עד היכן הם יכולים להכנס. אבל עקרונית יש באפשרותם להתקרב למשכן.
אולם עד ולא עד בכלל, וזהו עניינו של סיפור המטות. משה יכל לקחת רק את המטה של אהרון בלי שאר המטות ולהראות שהוא הנבחר. אלא שצריך את המטות של כולם. ויותר מזה, הבקשה לקבלת המטות אינה פונה אל הנשיאים אלא: "דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאהם...". כעת יהיה מובן מדוע הגיעו אחר כך כל ישראל "ויצא משה את כל המטת מלפני ה' אל כל בני ישראל ויראו ויקחו איש מטהו" ויש כאן פעלים מעורבבים ויראו - ישראל ויקחו - הנשיאים, או שמא ישראל הם אלו שלקחו?
המשמעות של העניין היא שמטה אהרון אינו עומד לבד אלא יחד עם שאר המטות. למטה אהרון יש תפקיד לצורך שאר המטות, וכחו נובע מכוחם. על כן, כל המטות שותפים לבחירת מטה אהרון. ואז כאשר משה הוציא החוצה את המטות היו אלה מטות אחרים, מטות השותפים בהפרחת מטה אהרון - ולא רק שהמטות היו שותפים לבדיקה, אלא שהם גם זכו להכנס לפני ה'. ולאחר שכל נשיא יבוא ויקח את המטה שלו להנהיג את השבט, הוא ידע שזה מכח מטה אהרון. לא נוצרה התרסה לאחר סיפור זה מדוע המטה של אהרון פרח והשאר לא? שכן העם הבין שרק בעבודה בהרמוניה עם אהרון והלויים הם יוכלו להתקרב למשכן. כאשר תפקיד הלויים לשרת את העם וכן לומר להם עד היכן הם יכולים להגיע.
פתחנו בשאלה על סיום פרשת המטות-"ויראו ויקחו איש מטהו" והרב וינר הסביר זאת לאור רצף האירועים. בהסברו, הוא אף מאיר עינינו בהבנת הוויכוח ומהלך העניינים. המענה לשאלתנו נמצא בפיסקה האחרונה בדבריו.

אנו נציע מענה שאיננו קשור למהלך העניינים, ונעזר בהמשך הדברים בדברי הרב בר שאול בספרו-"מן הבאר":
ראשית נשים לב , שזו איננה הפרשה היחידה שמסתיימת במצב של חזרה למציאות מתוך התגלות גדולה, כשהמקרא טורח ומציין זאת במפורש-

אם נזכר בפרשת העקידה , הרי שלאחר הניסיון הגדול והתגלות ה' והבטחתו מסתיים הענין במילים-
"וישב אברהם אל נעריו, ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע..." (בראשית,כב,יט). סיומת זו תמוהה, לפרשה כה נשגבה- וכי אברהם נשאר בהר המוריה, הרי ברור שחזר אל נעריו ומה צורך בתוספת זו?

גם סיפורו של איוב איננו מסתיים בהתגלות הגדולה של ה' ובדברי איוב  הנפלאים-
"לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך , על כן אמאס ונחמתי, על עפר ואפר" (איוב,מב,ה-ו)
איוב מקבל את תשובת ה' ומתחרט על דבריו. והנה מתווסף כמעט פרק שלם העוסק בחזרה למציאות.
מסביר הרב הירש: (מובא במאמר של הרב יעקובסון-לבעיית הגמול במקרא עמ' 42-59)

ייחודה של רוח הדתית המתגלה לראשונה באברהם ויצחק, מוצאת את ביטויה בזה, שאחרי שעשו את המעשה הגדול והנפלא ביותר שאפשר לדרוש בכלל מבני תמותה, נאמר עליהם ששבו אל הנערים...היה מקום להניח, שנושאי חוויה כזאת- אחרי התקרבות כזאת אל האלו-ה, אחרי התעלות כזאת על האנושי- יהיו עד כדי כך מלאים מהאלו-הי והאני שלהם ישתנה במידה כזאת שלא יהיו מסוגלים עוד לשוב לחים הרגילים ולאנשים הפשוטים ולחיות איתם...סיום סיפור העקידה בא ללמד  לדורו ולדורות שהחוויה הדתית העמוקה ביותר...אינן צריכות להביא את האדם להתעלות ולהתנשאות על שאר בני אדם...ואחרי שזכה לסוד א-לוה ולקרבתו הוא ממשיך בחייו כמקודם...

וכך מסביר הרב יעקובסון את סיומו של ספר איוב-

ואכן, גם איוב נוהג כך. אחרי שה' דבר עמו הוא חוזר למסלול חייו, וזו גדולתה של היהדות וזה ייחודה- הקרוב ביותר לה' נשאר גם הוא דבק בחיי החולין ואינו בז להם, אלא מאציל מקדושתו על החיים הפשוטים ועל החברה...

רעיון נפלא זה של חזרה לשיגרה לאחר ההתגלות, מסביר היטב את הנאמר אצל אברהם ואיוב. אך האם הסבר זה מתאים לפרשתנו? אמנם גם כאן יש חזרה לשיגרת החיים  הבאה לידי ביטוי בכך שכל אחד דואג לקחת את מקלו חזרה. נראה שיש כאן עניין עמוק יותר- האם זה מה שמעסיק את מוחם של הנשיאים לאחר הנס הגדול?
אכן הרב בר שאול בספרו "מן הבאר" (עמ' 148) מדייק כן:

...גם בשעת הנס, ונוכח הגילוי, לא שכח "איש מטהו". אלמלא ספרה התורה קשה להולמו- ראיית הנס מחד גיסא, ולקיחת המטות- מאידך גיסא, זה בצד זה, כרוכים במעמד אחד...הנס עשה את שלו –הפליא, העלה, גילה את רצון השי"ת. אך גם זיקת הבעלות למטה כפשוטו-עשתה את שלה- לא נתנה לשכוח שצריך לקחת את המטה חזרה. עם גילוי הנס –לא נתכסה המטה הפרטי ולא נתעלם מכנגד העיניים. אותן עיניים שצפו בנס, הן גם שראו את המטה...

שמעתי פעם הסבר חסידי לדברי משה  בספר דברים (בו מוכיח את ישראל בערוב ימיו)-וכך אומר:
"אנוכי עומד בין ה' וביניכם..." (דברים,ה,ה). ומסבירים החסידים- ה"אנוכי" של האדם עומד בינו לבין ה'- הדבר המקשה על התקרבות לה'  הוא בכך שהאדם לא שוכח את עצמו וצרכיו- ה"אנוכי" שבו. לפני שנים רבות שמעתי ממו"ר הרב עמיטל סיפור על חסיד ו"מתנגד" שהתווכחו על תורת החסידות והנה נסע החסיד לרבה' לחג הפסח, ובשובו הוא משתף את רעו ה"מתנגד" בחוויה העצומה שעברה עליו אצל הרב. והוא מספר על ליל שביעי של פסח ועל שירת הים: ההתלהבות היתה כה גדולה עד שחשנו ממש כאילו אנו חוצים את ים סוף ועוברים בתוך הים ביבשה, והגבהנו את מכנסינו כדי שלא ירטבו במים...
ועונה לו ה"מתנגד"- חוויה כה גדולה, חוצים את ים סוף בניסי ניסים, ומה שמעניין אותך זה המכנסיים שלא יירטבו....
ואם בהסבר זה של הרב בר שאול מצא טעם לפגם בהתנהלותם של הנשיאים, הרי שמביא הסבר נוסף, אולי הפוך בכיוונו, המספר בשבחם:
ברם דומה כי יש לשמוע כאן גם הד נוסף ממעמקי הנפש-
אפשר מאד כי לקיחת המטות בחזרה לא היתה לשם המטות עצמם, אלא לשם תוספת פרסום הנס ולקחו. מתורתו של אחד קדוש מגדולי החסידות למדנו על כך- כל כך הפליא הנס השפעתו על רואיו, עד שכל אחד לקח מטהו שלא פרח ,כדי לסובב בו במחנה ולהכריז ולהודות בפני כל-שורו, לא בי בחר ה'! הנגיעה הפרטית בטילה ואיננה, והיתה רק שמחת אמת לגילוי כי אהרון הוא אשר בחר בו ה'. המטה שפרח מעיד על הבחירה, וגם המטה היבש שלא פרח בא להעיד עדות זו מצד שני- מי לא נבחר, וברוך מגלה האמת...
דברי תורה "כפטיש יפוצץ סלע" וכל אשר יעלה ויאיר לנו מתוכם יהיה לנו למשיב נפש...

  !שבת שלום וחודש טוב ושנזכה להיות רק בשמחה

.שמואל