הדפסה
פרשת שבוע - קרח

להנהיג גוי קדוש

<


לגיטימית התופעה ואף מפורסמת, שלכל הנהגה שולטת ישנה אופוזיציה שלא מפסיקה להתלונן ואף להפגין על כל מה שנראה לה לוקה בתפקודה של ההנהגה הנוכחית. תמוהה היא פרשת קרח לכל מעיין המתמקד בתגובת ההנהגה האלוקית והתיחסותו של משה ואהרן כלפי טענותיהם של קרח ועדתו. שהרי ציפינו להתיחסות שקולה מוסברת ומוטעמת לטענות הלא צודקות, אבל לא ציפינו לתחושה של סתימת פיות, וודאי לא לשריפת המתלוננים ובליעתם באדמה. ראשית , תלונה וטענה אי אפשר לשרוף או לבלוע. שנית , איזה מסר חינוכי לדורות ניתן יהיה ללמוד מתגובה כזאת


גורמים חיצוניים למרד


חכמינו ז'ל עסקו בשאלה מהו המניע הגלוי החיצוני שבעזרתו הצליחו קרח ועדתו לסחוף משתתפים רבים להפגנה הגדולה על משיח ה' עד כדי התאבדות

יש שהדגישו את הפן החברתי סוציאלי בנושאם את דגל השוויונות; אין צורך במעמדות של כהן לוי וישראל, כולנו שמענו יחד "כאיש אחד בלב אחד" את רצון ה' בהר סיני שהבטיח "ואתם [כולכם] תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולכן "מדוע תתנשאו על קהל ה'" ?

ויש המדגישים את הפן הכלכלי; הדאגה לעשוקים. קרח תובע את עלבונם של המקופחים ובכך מייצג את השכבות החלשות. כמו הסיפור המפורסם על אותה אלמנה ענייה שבאופן שיטתי נישלו אותה מכל נכסיה וזאת בגלל שמנהיגי האומה בדו מליבם מיסים שונים לטובת משפחתם - הכהנים והלויים - כגון תרומות ומעשרות, ראשית הגז ועוד.

ויש שהדגישו את הפן של להמיתנו במדבר. לכאורה הנהגה המפסיקה לשמש כתריס בפני הפורענות האלוקיות. עתה משהגיעו למדבר פראן, מתרחשים יותר מידי מקרה מוות; שהרי נשרפו באש התבערה , מתו רבים בקברות התאוה, ומשה רבינו לא התפלל עליהם לאחר חטא המרגלים. לשון הרמב"ן: "אומרים בליבם כי יבוא להם בדברי משה תקלות".

קרח משתמש במומנט פסיכולוגי פשוט: "נמאס לעם מההלויות" כדי לגרום לאוירה ברחוב של חוסר אימון בהנהגה וממילא תסיסה תחת הכותרת "יש להחליף את השילטון"


המניעים האמיתיים למרד


אולם לאמיתו של דבר נראה שהמחלוקת של קרח ועדתו לא היתה לשם שמים כפי שהוא ניסה לציירה. מתברר שתחת מעטה של שרות העדה, דאגה לקהל ה', ייצוגם של הציבור –ישנו ניסיון לכסות ולטשטש מניעים אמיתיים פנימיים אישיים של איש עשיר ואמיד המוגדר כ"ליצן" במדרש, קנאה אישית של קרח במשה, של מספר שתיים ברשימה במספר אחד (עיין רש"י). כמו כן מצינו תסיסה וקנאה בקרב הבכורים שנושלו מעבודתם במשכן.


מניע פנימי אמיתי נוסף נוכל ללמוד מסוג התגובה האלוקית החריפה של שריפת המפגינים ובליעתם באדמה באופן מיידי, וכן מעוצמת העונש המרתיעה את כל מי שינסה לדמיין את אותו מעמד.


צהר נפלא פתח לנו ה"חתם סופר" בהבחנתו לאורך כל האירוע בשתי קבוצות עיקריות המתפרצות לעבר מנהיגי ישראל , וה"זוכות " לשני סוגי עונשים בהתאם לסוג חטאם. הראשונה - ובראשה דתן ואבירם שנבלעו. והשניה- ובראשה מאתים וחמישים איש שנשרפו, ועל פיו נרחיב ונבאר .

תחילה נתבונן מהו זמן התפרצותו של המרד ומהו הרקע להתרחשותו?


לאחר יציאת מצרים ומתן תורה נתהוו בעם ישראל שתי קבוצות חריגות קיצוניות .

האחת שמרוב השתעבדותה למצרים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה התרגלה לעסוק בחומר ובארציות, ולכן מבחינתה להיגאל זה, לממש את שאיפותיה הפנימיים המתבטאים ברצון להמשיך לעבוד את האדמה, לקבל חלקת אדמה, לחרוש בשדה ולטעת כרם, אבל בבעלותם שלהם.

ולכן, בעקבות חטא המרגלים ועונשו, שמשמעותו דחיית ההבטחה לירש את הארץ בארבעים שנה, נחסמו חלומות ושאיפות גדולות בפני מימוש עצמי עד כדי התמרמרות והפנית אצבע מאשימה כנגד משה ואהרון על אחריותם כמנהיגים למצבם הנפשי בטענה: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם".


לעומת זאת, היתה קבוצה נוספת, שבראותה את הניסים הגלויים שהיו ביציאת מצרים, את החוויה במעמד הר סיני ובמתן תורה, את ההבטחה שניתנה שם של "ואתם [כולכם] תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", את הניסים הגלויים שליוו אותם במדבר בבחינת "כי עין בעין נראה אתה ה'" - נוצרה אוירה עילאית רוחנית שמיימית ושאיפה אצל קבוצה מסוימת זו לקיים ולחיות כבר עכשיו את התקופה העתידית של כל ההבטחות האלוקיות כפי שמופיעות בתורה, בחשבם שכבר הגיע הזמן. זוהי הקבוצה של מאתים וחמישים איש הבכורים, שיחד עם רגש הקיפוח והאכזבה האישיים על החלפתם, הם רצו להגיע לדרגת כהונה גדולה עד כדי שהיו נכונים לנסיון של לקחת מחתות ולתת בהן אש ולהקטיר קטורת. ובמקום להשלים עם המציאות כמות שהיא ולהבין שלא בתקופתם - לא מצד המקום ולא מצד הזמן - תוכל שאיפה זו להתממש, כי רק לעתיד לבוא מבטיח הנביא ישעיה "ואתם כהני ה' תיקראו", אזי הם מפנים אצבע מאשימה כלפי המנהיגים.


שרופים ובלועים


העונש מצד הקב'ה אינו נקמנות בעלמא או סתימת פיות אלא מהוה תיקון לאותם חוטאים מדה כנגד מדה. כלומר, עונשם של הבלועים הוא תוצאה של התנהגותם וניסיון לממש את שאיפותיהם אבל לא בעולמינו אנו. לאמר: מקומם של בעלי השאיפות לחומר ללא רוח, חזון ומשמעות -הרי היא כארץ ללא שמים, אין מקומם בעולם הזה ואין הצדקה לחיותם ולכן הם נבלעים לפי שעה ואמרו חז'ל "מקום נתבצר להם בגיהנום שמשם הם אומרים שירה", כדי ללמדנו רעיון זה ועי"כ זוכים הם לקדש שם שמים במיתתם.

ועונשם של השרופים הוא גם כן תוצאה של התנהגותם ומימוש שאיפותיהם , השואפים לשמימיות תוך כדי ניתוק מהחומר כדוגמת השרפים, מקומם בשמים למעלה למעלה כמו להבת האש השואפת למקומה בין המלאכים וחיות של מעלה, וזה לא לרצון לפני ה'- כי כל החידוש של העולם הזה הוא קידוש ה' שבחומריות שבארציות בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.


הנהגת גוי קדוש


ישנם מסרים חינוכיים ערכי נצח בחיינו הפרטיים והלאומיים שאנו למדים מהתורה על דרך השלילה דרך טרגדיות אסונות ומגיפות. בין המסרים לדורות שנוכל ללמוד מהפרשה, זה שכל קבוצה בעם בעלת שאיפות רוחניות או גשמיות מרחיקות לכת, הדרך למימושן חייבת להילקח בחשבון המציאות ההווית צרכיה ומגבלותיה.


על מנהיגי ישראל יש את החובה לזהות ולהכיר את אותם בעלי שאיפות אלה, להכיר את עצם הטוב הגנוז בה, את תרומתה לעם ישראל ולאט לאט לכוונם ולהתאימן לדרך הרצויה. עבודה זו עבודת קודש היא. אומנות הרועה הנאמן עבודה קשה היא, ארוכה אך קצרה, דורשת אינסוף של סבלנות וסובלנות , וה' יתברך קורא הדורות מראש, יכין מראש סיבות תמידיות שיבטיחו איזון שקול בין צרכינו הנצחיים לצרכינו הזמניים.


משה רבינו, העניו מכל אדם, בסוף ימיו מבקש מריבונו של עולם: "יפקד ה' אלוקי הרוחות ….. איש על העדה". משה רבנו אינו משתמש בתואר "אלוקי השמים" ולא "אלוקי הארץ", אלא בתואר "אלוקי הרוחות" - כדי שיהא המנהיג "סובל דעתו של כל אחד ואחד" ( רש"י).


ויהי רצון שנזכה לראות בהנהגה ראויה לגוי קדוש ומבני בניו של קרח עוד ישוררו בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אמן.