הדפסה
פרשת שבוע - קרח

''כולם קדושים'' ו''מדוע תתנשאו''- לפרשת קרח


הקריאה "כולם קדושים" ו"מדוע תתנשאו על קהל ה'" המופנית כלפי מנהיגותם של משה ואהרן, מבטאת את המשבר החמור ביותר בשרשרת המשברים שפרצו בין העם למנהיגיו במסע להר סיני ולכניסה לארץ המובטחת.חומרתו של המשבר היא בעיתוי שפרץ, במעמדם של מנהיגי המרד ובטענותיהם שיש בהן הרבה מן ההגיון.
הפעם אין זה ערב-רב, ולא אספסוף מתפרע, הפעם זו קבוצה של "נשיאי עדה", "קריאי מועד", "אנשי שם" המנצלים את העיתוי – שעה שדור המדבר נענש לאחר פרשת המרגלים – לא תהיה כניסה לארץ – לא תהיה חזרה למצרים "במדבר הזה יתמו ושם ימותו".
בשעה זו של אובדן תקווה יוצא קרח וקורא תגר על המנהיגות תוך דרישה לשוויון, לחופש אישי ובלשון דורנו, ביטול האליטות השולטות, ביטול סדרי ממשל, ביטול הכפייה על יחידים כדי שהוא יהיה היחיד, יוכל לבנות את עולמו ולחפש את עושרו הגשמי והרוחני בעצמו ללא התערבות חיצונית.
בתקופתנו, הפוסט-מודרניסטית, התביעה "כולם קדושים" נשמעת היטב ובמיוחד כשהיא נאמרת ע"י "אנשי עם" כמו הוגי דעות בתחום החינוך, מחנכים ופוליטיקאים. טיעון זה הפך למוטיב מרכזי במערכת החינוך במדינה.
הדרישה לשוויון הזדמנויות בחינוך, שהרי "מבני עניים תצא תורה", בצד הטענה שהילד צריך להיות במרכז, שהרי "בשבילי נברא העולם". דרישות אוטופיות אלה שהופכות למטרות וליעדים יישומיים, בלי להתחשב במציאות המורכבת, בפערים שבין בני האדם ובפערים שבין צרכי היחיד לצרכי הציבור, מובילים, לא אחת, למבוי סתום.
"קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו"? שואל המדרש, ותשובתו: "עינו הטעתו".
האידיאל האוטופי לשוויון בכל מערכות החיים – הכלכלה, חברה וחינוך – כאשר הוא מתורגם ליעדים ישומיים מבלי להתחשב במורכבות של המציאות ובלי להתגמש במשתנים החברתיים והחינוכיים, שלובשים צורה ופושטים צורה, עלול, כפי שהמציאות מוכיחה, להביא למפח-נפש, לתוצאות הפוכות.
מבט על מסע בני ישראל במדבר יבהיר את טענתנו. תחילת המסע הייתה בסדר מופתי "ראשונים יסעו", "שניים יסעו", ממש אוטופיה מנהיגותית וחינוכית "איש על מחנהו ואיש על דגלו". חוק וסדר במדבר. אך דא עקא, אט אט מתגלית המציאות המורכבת רבת התהפוכות, קשיים ומשברים. תחילה של יחידים (מצורע, סוטה), אח"כ של הציבור ("ויהי העם מתאוננים") וכן לקראת הכניסה לארץ אף נסיגה מהמטרה העיקרית "ויבכו העם", "וילינו על משה", "ויאמרו...לו מתנו...", והסיום של המסע, שכזכור נפתח בסדר ובמשמעת אוטופית, מסתיים בנסיבות טרגיות "במדבר הזה יפלו פגריכם". ובשעת מצוקה זו פרץ המרד נגד מנהיגותם של משה ואהרן.
בדרך זו – במסע מאורגן "כפתור ופרח" ובלי להתחשב בקשיים של היחיד והקבוצה ובצרכי הפרט והכלל, ב"דרך" זו הגיעו לאובדן הדרך.
ללמדך, שאידיאל אוטופי עלול להוביל לאסון, אם אין הוא מתאים עצמו לנפש האדם, למצוקותיו ולמשתנים הרבים שהסביבה הגשמית והחברתית מעמידה בפני כל תהליך חינוכי העוסק באדם – נזר הבריאה.
תהליך חינוכי, גם אם הוא מלווה ב"בקיעת ים-סוף", ובחשיפה כמו "וכל העם רואים את הקולות", עדיין מחייב רגישות גדולה של המנהיג – המחנך כלפי נפש האדם, שלפעמים עולה מעלה ופעמים שיורדת מטה.
טענתו של קרח כי "כל העדה קדושים", במקום הטיעון "כל העדה קדושה" מבוארת ע"י הפרשנים כדרישה לאינדיבידואליזם – כל אחד קדוש בפני עצמו ואין לו מחויבות לציבור, בעוד שהיהדות הסתכלה תמיד בראיה כפולה על האדם, היא ראתה בו יחיד ביחידתו וראתה בו חלק מהציבור. "...היחיד והציבור מוטלים על שתי כפות המאזניים ותלויים זה בזה". (הרי"ד סולובייצ'יק "על התשובה", עמ' 86).
כללו של דבר; הדרישה "כולם קדושים" תוך כדי שהיא מתחשבת בצרכי היחיד ובו זמנית בצרכי הציבור "סופה להתקיים" שהרי לעולם אין היחיד מתבטל בגין הציבור ואין הציבור מתבטל בגין היחיד או היחידים. לכל אחד מהם נתבצר לו מקום משלו. (הרי"ד סולובייצ'יק, שם).