הדפסה
פרשת שבוע - קרח

לפרשת קרח

מלחמת המעמדות חוצה את ההיסטוריה לכל אורכה. בכל תקופה קמו אנשים שטענו כי החלוקה המעמדית אינה מוצדקת. מהם מי שניסו להפוך את ההיררכיה הקיימת ולהציב במקומה אחרת, מהם מי שניסו לבטל כל חלוקה המבדילה בין חלקי החברה. על אחד מאלו האחרונים אנו קוראים באחת מן הפרשיות הדרמתיות ביותר בתורה – קרח.
התבוננות בכל הפרשה תגלה שלא רק האפיזודה הראשונה שלה – מחלוקתו של קרח נגד הנהגתם של משה ואהרן – עוסקת בשאלה זו אלא כולה מתחילתה ועד סופה.
קרח בא ובטענה שלו כנגד משה ואהרן הוא משבץ בשורה מפתה לעם ישראל – "כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", קרי, המעמדות הם דבר שאבד עליו הכלח, הבא נצעד לעולם חדש בו אין קיימים הבדלים בין אדם לרעהו (במאמר מוסגר ניתן להוסיף כמובן שכוונתו האמיתית של קרח הייתה רחוקה מאוד והוא ניסה לתפוס את מקומם של משה ואהרן בהנהגת העם, כמו שמטיח בו ובעדתו משה). קשה מאוד שלא להשתכנע ממסר שכזה ומשה ואהרן מבינים את גודל הבעיה שתהיה להם לשכנע את העם, ונופלים על פניהם.
משה אינו בוחר בדרך דיפלומטית שתנסה לטשטש את ההבדלים הקיימים ולתת תחושה לעם שמדובר בטעות, אלא מעמיד את העדה בפני ניסיון שיוכיח כי החלוקה בין מעמדות שונים היא רצונו של הקב'ה ואינה גחמה אישית שלו. וכאן מגיעה שורה של הוכחות חותכות לטענה זו:
א. אהרן וכל אנשי עדת קרח מקטירים קטורת לפני ה'. התוצאה היא שכולם נשרפים או נבלעים באדמה בעוד שרק אהרן ניצל.
ב. עם ישראל ניגף במגפה, ואהרן מגיע לשם להקטיר קטורת העוצרת בצורה מיידית את המגפה. מטרת נסיון זה כמו שמסביר לנו רש"י היא להוכיח שהקטורת אינה דבר רע ההורג, אלא כלי בעל יכולת חזקה מאוד המגיב לטוב או לרע בהתאם לאדם המשתמש בו.
ג. כל נשיאי השבטים משאירים את המטות שלהם באהל מועד, ביחד עם מטהו של אהרן. בבוקר, מוציא משה את המטות והעם מגלה כי מטהו של אהרן פרח בעוד שהאחרים נשארו כשהיו.
וכאן שני דברים מפתיעים. האחד, עם ישראל אינו משתכנע מאף אחת מן הראיות הברורות הללו. על כל אחת מהן יש לו טענה או תלונה. השני, לאחר שהקב'ה מצווה על הלויים לקחת אחריות על המשכן לא נשמעת שוב לעולם הטענה של קרח ועדתו. מה קרה כאן ? כיצד ענה הציווי ללויים על טענתם של בני ישראל ?
נראה כי דבריו של הקב'ה אל שבט לוי הבהירו לעם ישראל כי פירושה של הפרדה מעמדית אינו קבלת זכויות וטובות הנאה אלא להפך, קבלת אחריות מוגדלת. השלטון כרוך כמובן גם בזכויות, אך אלו נועדו לשמש אותו כדי לשלוט ולשרת את העם ולא להיהפך למטרה בפני עצמה.
קשה מאוד לשכנע את העם בצדקת החלוקה המעמדית כאשר מול עיניהם עומדת תמיד השאיפה להשגת "מנעמי השלטון". כאשר לומד עם ישראל כי שכבת ההנהגה מקבלת את מעמדה לא כדי לקבל זכויות, אלא להפך כדי לקבל אחריות הכוללת חובות וסיכונים גדולים יותר הרי שהעם משתכנע, בדומה לדמוקלס כאשר ראה את החרב התלויה מעל לכסאו של דיוניסוס, לוותר על השאיפה לשלטון.
את הלקח הזה צריך לאמץ כל מי שמקבל או נמצא כבר בתפקיד המציב אותו ברמה שונה מן האחר. הורים, מחנכים, שרים וכו' וכו' צריכים להבין כי הם מקבלים זכויות ושררה אך ורק כדי לשרת את אלו המופקדים תחת אחריותם ולא כדי לנצל אותם. התוצאה מהבנה זו תהיה שימוש נכון ומבוקר בזכויות וניצולן הנבון למטרה אליה נועדו באמת

שבת שלום
יעקב (יוקי) מאיר
תורה מציון, יבנה
מונטווידאו, אורוגוואי