הדפסה
פרשת שבוע - בהעלותך

לקראת פ' "בהעלותך" תש"ע

א. "וביום שמחתכם"- שמחת החגים או שמחת הנצחון במלחמה?
בחודש שעבר עברנו שני חגים, שישנו פולמוס בצבור שלנו האם לומר בהם הלל- יום העצמאות ויום ירושלים. לכאורה, לגבי יום ירושלים המצב פשוט יותר, שהרי מדובר בהצלת נפשות ממש. והנה, המקור לכך הוא בפרשתנו, לפי חלק מהראשונים:
מביא רבינו יונה  את דברי רבינו תם: (ברכות,פ"ב,ז: באלפס):
"ור' יעקב ז'ל אומר...שעיקר ההלל נתקן על כל צרה וצרה  שלא תבא על הציבור שבשעה שהיה לכל ישראל צרה והיה  הקב'ה עושה עמהם נס היו עושים יום טוב והיו אומרים הלל, והיו חייבים לברך על קריאתו אף על פי שלא היו גומרין אותו, ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל דכתיב: וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וג'...
אמנם אין מקור להלל שלם אבל לברכה יש. אך לכאורה כיצד ניתן ללמוד מפסוק זה , והלא כאן מדובר על תרועה בשעת צרה ולא על הודאה על נס הניצחון?
כנראה המקור הוא ה "וכ'" דהיינו הפסוק הבא: (במדבר ,י,י):

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: 
כאן אכן מדובר בהודאה. אך האם מדובר כאן בשמחת הנצחון?
ה"ספרי" מביא:
תניא, וביום שמחתכם - אלו שבתות, ובמועדיכם - אלו שלש רגלים, ובראשי חדשיכם – כמשמע.ו
ואגב, מכאן מקור מעניין שיום השבת אכן נחשב ליום שמחה. וכך אכן לומד בעל "תורה תמימה":

דאחרי דמועדים כתיב ביחוד נשאר לפרש ביום שמחתכם על שבת דלא איקרי מועד. והנה משמע מכאן דשבת נקרא יום שמחה, וכ"מ בירושלמי מגילה פ"א ה"ד לענין פורים שחל בשבת,
הוא מסביר את מקור הלימוד- מאחר שמוזכרים המועדים בפרוש, הרי שיום השמחה הוא יום השבת. אך הגר"א מגיה, וגורס בספרי כי יום שמחתכם- אלו שלש רגלים, ובמועדיכם- ראש השנה ויום הכיפורים.
רבינו יונה כנראה הולך בדרך פרושו של ה"אבן עזרא" במקום:

וביום שמחתכם ובמועדיכם - ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיה (ס"א חנוכה) שמחה.
ולדבריו, אכן יש מקום לקבוע יום שמחה על ניצחון, ומביא כדוגמאות את פורים, ואת חנוכה, ולגירסא אחרת שבעת הימים שחגגו את הנצחון על סנחריב בימי חזקיהו מלך יהודה. כנראה הגירסא על ימי חזקיה נובעת מהמספר שבע שהרי את חנוכה אנו חוגגים שמונה ימים. חיפשתי מקור לכך שחגגו בזמן חזקיה שבעה ימים ולא מצאתי, ואולי, כיון שהנס היה לדעת חז'ל בליל פסח (וכך אנו אומרים בהגדה), אם כן חגגו את כל ימי הפסח על ניצחון זה.
וכשחפשתי, מצאתי רעיון יפה על ניצחון זה המובא בספר "יד המלך" (מאמר האמונה והבטחון ):

והנה מצינו במפלת סנחריב שהיה לו במלחמתו שלחם על ירושלים עם חזקיהו מלך יהודה, דבתחילה כאשר שלח חזקיהו אל ישעיהו השיב לו ישעיה בשם ה' [ישעיה לז, ז] הנני נותן [בו] רוח (בסנחריב) ושמע שמועה ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו, אבל מאותו המפלה שהיה אל עמו ואל מחנהו כשצרו על ירושלים, דבלילה אחת נוגפו והיו כולם פגרים מתים מזה לא נזכר בתשובת ישעיהו מאומה? וזה מורה דמתחילה לא נגזר מאת השם ב"ה על סנחריב רק להושיע את ישראל מידו, אבל לא להכחיד אותו ואת עמו להמיתם במגפה, ואולם אח"כ לעוצם ענותנותו והכרת חולשת כחו אשר הראה חזקיהו בתפילתו, וכמו שאמר [שם לז, ג] כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, ושם כל מחסו ובטחונו רק בה' לבדו, על כן כתום לבבו וכנקיות כפו עשה לו ה', כי לא לבד דשלח עזרתו מקודש להושיעו ממתקוממיו כאשר ביקש ועתה ה' אלקינו הושיענו מידו, אלא עוד התנשא מלכותו להנקם משונאיו ומאויביו יתגבר כי לא נשאר ממחנה סנחריב כי אם מעט מזער ונער יכתבם.

הרי ה' הבטיח ביד הנביא כי סנחריב ישוב לארצו, וכך עם ישראל יינצל, ולבסוף התשועה היתה גדולה יותר שכל חיל סנחריב נפלו פגרים, ומדוע? ומסביר שאכן חזקיה התפלל על תשועה והצלה, אך ה' נתן לו יותר מכך בגלל ענותנותו: "להנקם משונאיו"- כילוי מוחלט. והוא ממשיך ומוצא לכך רמז גם בהודאה על הנס:

ולדעתי יש לכוין זה בכוונת השירה האמור בישעיה (כ"ו א'), ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה עיר עוז לנו ישועה ישית חומות וחל. דהשירה הזאת קאי על מפלת סנחריב והצלחת חזקיהו. דהנה יש שני סוגי הצלחות במלחמה: הסוג האחד כאשר מחנה אחת הצליח למצוא מגן ומחסה, ושם איתן חנייתו לבלתי נתון אויביו להצר לו, והצלחה זו אינה בגדר עוז, כי יכול להיות דמשנאיו עוד אמצו ממנו, רק דהוא בגדר ישועה אשר מן אויביו יושע דאין ביד האויב להרע לו. והסוג ההצלחה השנית הוא כאשר תמו ונכרתו כל צורריו, דאז יתאזר עוז ועל אויביו יתגבר. ...ואולם במצור הזה שהצר סנחריב ומחנהו על ירושלים היו חזקיהו ובני יהודה סגורים בעיר והאויב מבחוץ, ומלאך ה' רדפם והכחיד והשמיד בלילה אחת כל מחנה סנחריב כולה, לכן שוררו את השירה הזאת לאמר עיר עוז לנו ישועה ישית חומות וחיל. והכוונה הוא דהדבר הזה לפלא יחשב שיהיה בעיר השגת הצלחת עוז נגד האויב ישועה ישית חומות וחיל, דעפ"י תהלוכות חוקי הטבע ישיתו חומות וחיל השגת הצלחת ישועה אבל לא הצלחת עוז, ובהשירה הזאת היו מפרסמים והודיעו לכל כי המה היו סגורים בעיר, ולא היה כחם ועוצם ידם בעוז וניצחון וכליון אויב הזה, כי אם יד ה' היתה בהם להומם ולאבדם.

"ישועה" זו הצלה זמנית מאויב-נושע מהם והם אינם מזיקים לו. "עוז" זו התגברות מוחלטת ואבדון של האויב. תפילת חזקיה היתה לישועה והצלה והנה זכו לנצחון מוחלט ולכליון טוטאלי של האויב, כך שיכלו גם לצאת מן העיר, ועל כך ניבא ישעיה שזו תיהיה השירה בעת ההיא. ואני מוסיף, בעקבות דברינו לחג שבועות, כי חזקיה בסופו של דבר לא שר את השירה ועל כך משיח לא בא...

ב. למבנה הפרשה- שיא ושפל בתורה:

אפתח בחידה ופתרונה בצידה:
אם היינו פוגשים במשה רבינו ושואלים אותו : הלא בתורה ישנן עליות וירידות, היכן נמצאת נקודת השיא בתורה והיכן נקודת השפל? סביר להניח שהתשובה המצופה היא: השיא בעת קריעת ים סוף  (שראתה שפחה על הים מה שלא זכה הנביא יחזקאל) או אולי המעמד הנשגב של מתן תורה. נקודת השפל- בחטא העגל או בחטא המרגלים שנגזרה הגזירה על ההישארות במדבר.
מטרת מאמר זה לטעון כי מבחינתו של משה כמנהיג העם שתי הנקודות, השיא והשפל, נמצאות ...בפרשה זו- פרשת בהעלותך! ואסביר-
פרשתנו נראית כאוסף של פרשיות שקשה לדבק ביניהם- ונסקור בקצרה את אוסף הנושאים:
הפרשה פותחת במנורה, ומשם לטהרת הלויים, וסדר עבודתם. פרק ט עוסק בנושא שונה לחלוטין- פסח שני, שלא שייך כלל לכאן גם מבחינה כרונולוגית (ועל כך עוסקים הפרשנים ובראשם רש"י,עיי"ש). הנושא הבא הוא  סדר מסע המשכן (על פי ה' יחנו...) ומכאן לחצוצרות הכסף. בהמשך- תאור חגיגי של המסע, וקריאת משה ליתרו להצטרף (ולא ברור מה סיומו של הסיפור...נושא בפני עצמו). כאן מופיעה פרשה מיוחדת מוקפת בסימנים שחז'ל רואים בה ספר בפני עצמו –ויהי בנסוע. המשך הפרשה עוסק בחטא המתאוננים ובתוצאותיו- שבעים הזקנים והשלו. חתימת הפרשה באשה הכושית ובחטא מרים.
נושאים רבים, אך כדאי גם להזכיר כי בפרשתנו ישנה גם "התפטרות" של משה – "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת...הורגני נא הרוג". קשה קצת להבין את הנסיבות לכך- תלונות, בשר, מתאוננים, הרי כל הזמן בני ישראל התלוננו, ובאופן דומה מאד בסוף פרשת בשלח, ולא ראינו שבירה עמוקה כל כך כמו פה. נזכור שישנה התפטרות נוספת בתורה לאחר חטא העגל-"מחני נא מספרך" אך שם הדבר די מובן אחרי החטא החמור כל כך בעגל, ורצונו של הבורא למחות את העם.
וננסה לתת באור לשני הנושאים שהעלינו:
משה נבחר למנהיג העם. הוא ניסה בכל כוחו שלא לקבל את התפקיד אך נענה, כמעט בכפייה. כבר במצרים העם בא בתלונות אליו כשהוכבד העול, ומיד ביציאה בני ישראל מתלוננים, אך משה מקבל זאת בהבנה ופותר את בעיותיהם. גם בנפילה הגדולה והעצומה של חטא העגל – סתירת לחי לכל התהליך, משה עומד בפרץ ומגונן על העם. ה' כביכול מתייאש ורוצה להחליפם (שיחת עמך, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם...) אך משה מגן בתקיפות. הם לא אשמים, הקב'ה נתן להם זהב , למה יאמרו מצרים וכ', וגם ההתפטרות שהזכרנו- מחני נא מספרך- מופיעה כאיום ולא כייאוש! אם אינך מוכן לשמוע בקולי גם אני הולך הביתה! משקבל עליו משה את תפקיד ההנהגה הוא נלחם ומגן בכל כוחו על שלוחיו.
טענת משה היא, כי אי אפשר לצפות מעם ששקוע מאות בשנים בעבדות ובעבודה זרה, שיעזוב הכל  ויבחר בדרך חדשה. קשה לשנות מנטליות שהשתרשה בעם זה דורות, ויש צורך בתהליך ארוך. ומכאן מתחיל התהליך: בניית המשכן, כדי שלעם יהיה משהו מוחשי, ושירגישו כל הזמן את נוכחות השכינה ולא רק במעמד חד פעמי כמתן תורה. והנה התהליך החינוכי הארוך נמשך- ראשית בבניית המשכן ומעורבות פעילה ביותר של העם בכך. גם כל ספר ויקרא עוסק בכניסה הרוחנית פנימה דרך תהליך הקדושה, עליה עמדנו כבר בעבר. והנה אנו בפרשתנו בסיומו של התהליך הארוך- הדלקת המנורה מסמלת את ההפעלה הפיזית של המשכן עצמו, והקדשת הלווים כצוות המפעיל. הכל מוכן להמשך- המשכן עובד, המפעילים מוכנים, והנה "נתקעת" פרשת פסח שני, שכפי שהערנו לא כאן מקומה. אז מדוע היא פה?
משה מצווה על הקרבת קרבן הפסח (המסמל את העבודה הרגילה והסדירה) והנה מגיעה משלחת. משה רגיל למשלחות- פעם אין מים, ופעם אין לחם. "נו, מה הבעיה הפעם?" שואל באנחה כבידה. והנה, מקבל הפעם תשובה מפתיעה- כולם מקריבים קרבנות ואנו טמאים- "למה נגרע מהקריב קרבן ה'?" ומשה מקבל "תלונה" זו בשמחה רבה- סוף סוף הצלחנו! הנה מה שמטריד את האנשים שלא יכולים לעבוד את ה', לא בשר ולא מים. הצלחנו, הידד! רואים פירות של ההשקעה החינוכית, התלונות בענייני רוח ועבודת ה'. ובשמחה מוצא משה פתרון לבעייה רצויה זו. ואם כך הכל מוכן ליציאה לדרך- לארץ ישראל: מכינים חצוצרות, סדר מסע, ולבסוף קוראים ליתרו בסיסמא: "נוסעים אנחנו!" – אין צורך לחכות יותר והמסע מתחיל. חשיבותה של הפרשה לא בתשובת יתרו, אלא בתחושה המרצדת באוויר המדבר של זריזות השלמת תהליך הכניסה לארץ (אמנם לא מיצינו בכך פרשה זו, ויש עדיין להרחיב).
נדלג לרגע על "הספר"-ויהי בנסוע, ונבחן את המשך הפרשה: ויהי העם כמתאוננים רע, תינוק הבורח מבית הספר, מי יאכילנו בשר וכ'- סיפור מוכר מהעבר, אך הפעם משה נשבר! מסתבר שלא השתנה כלום, וכל ההכשרה וההצלחה היתה אשליה בלבד! מה שמטריד את העם אלו השטויות של בשר ומים ואם כן לא עשינו דבר. יש המחפשים את ההבדל בין תלונות אלו לתלונות בפרשת "בשלח", ומחפשים את החומרה שבתלונות אלו, ונראה לי, שכוונת הכתוב דווקא להדגיש שאין שום הבדל והכל כפי שהיה בעבר  וזו בדיוק הבעיה. כאן משה נשבר, ואומר דברים שלא היינו מאמינים שיאמר: מאין לי בשר ...לא אוכל לבדי לשאת ...ואם ככה את עושה לי הורגני נא הרוג" ואומרים חז'ל שתשש כוחו כנקיבה. וכאן המצב מתהפך- דווקא הקב'ה הוא המרגיע! מנהיג אמיתי צריך לדעת שלא להישבר! אם המטרה היא נכונה, צריך לדבוק בה ולמרות כל הנפילות. אנו חשבנו כך לפתור את הבעייה והיא לא נפתרה אז צריך לחשוב על פתרון חדש ולא להתייאש מהכל!
בעבודתי החינוכית נתקלתי לא פעם במצבים כאלו, ואתן רק דוגמא- למשל בחור העתיק במבחן. שוחחתי איתו. והנה העתיק פעם נוספת. הפעם כבר הארכנו והוא התחרט ואף הוציא דמעה והייתי בטוח- הנה הפעם הצלחתי להביאו להבנת חומרת הענין, והנה שוב חזר העניין-אסור להתייאש! בנחישות ובהתמדה שלנו, יכיר התלמיד בסופו של דבר בחומרת המעשה ונמשיך פעם אחר פעם עד להשגת המטרה.
וזהו ה"ספר" שהושתל בין השיא החגיגי לנפילה הכואבת, ללמדנו שאין להתייאש ותמיד יש לבטוח ולסמוך על הקב'ה.

ג. "קצה המחנה"- מהו?

"ויהי העם כמתאוננים...ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (יא,א). וכי מה חשוב לנו היכן בדיוק פרצה האש, בקצה או במרכז? ואכן רבותינו הבינו זאת לא כמקום גיאוגרפי אלא כעניין מהותי:

"בקצה המחנה- במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב.
ר' שמעון בן מנסיא אומר: בקצינים שבהם בגדולים" (ספרי, במדבר,פה, וכן רש"י).

הבדל כה גדול בין הפרושים! אביא את פרושו של מו"ר הרב נריה זצ"ל לענין:

"חטא המתלוננים מובן לפרוש הראשון ברש"י...אנשי הערב רב, אשר התאוננו על לא כלום ונענשו. אבל מה נפרש לפרוש השני...שקצה המחנה הם הקצינים- הרי הללו וודאי התלוננו על דברים של ממש, ומדוע נענשו?
אכן כשיש לפני העם משימה חיונית- מרכזית צריכים כולם להיות נתונים להצלחת המשימה, גם אם יש תלונות על פרט זה שאינו כראוי, על פרט אחר שלא נעשה כרצוי- את הביקורת יש להשאיר לאחר זמן, לאחרי ביצוע במשימה העיקרית וסיומה...הטחת כל התלונות עכשיו, היתה פגם מהותי בהנהגת הציבור.

אמנם פירושו מעניין והרעיון גם נכון, אך הרי שבעים פנים לתורה , ואומר לכם כיצד אני רואה מחלוקת זו, ואף משתמש בה רבות בהרצאות בעיקר בפני מפקדים, בנושא מנהיגות-
כשישנה נפילה השאלה על מי מטילים את האחריות לכך- הדעה הראשונה טוענת, כי מסתבר שהפגם נובע מהחלשים שבחברה, מהחוטאים  והמוקצים, ומטבע הדברים האש פוגעת בהם ומכלה אותם. אלו שפגמו ופגעו צרכים לתת את הדין! אך ר' שמעון בן מנסיא מטיל את האחריות למצב דווקא על הקצינים! הם המנהיגים והם אלו שצרכים להוביל את הדור בדרך הנכונה, ואם יש בעייה הרי הם האחראים למצב. הם אמנם לא חטאו, אך המנהיגים  חייבים ליטול אחריות לבעיות העם. כולנו זוכרים את "תופעת הש"ג" בצבא: כשחדרו מחבלים לבסיס צה"ל- את מי צריך להאשים- האם הפושע הוא הש"ג שלא שמר היטב, או מפקד הבסיס, שלא הכין את בסיסו להתקפת מחבלים. נראה בעיני שלמרות הקוטביות שבדעות, אין כאן מחלוקת כלל: האשמים והחוטאים בוודאי ייפגעו מכח מעשיהם, אך התורה באה ללמדנו גם על אחריותם של המנהיגים למצב. זהו קו מרכזי ומהותי ביהדות , ורואים זאת גם בעניינים אחרים, למשל: אחריותם של זקני העיר בפרשת עגלה ערופה (וודאי שהם לא רצחו, אך עיר ממנה יצא רוצח, מנהיגיה נותנים את הדין על כך) או בפרשת עיר מקלט, שהגולים מחכים למותו של הכהן הגדול, שכנראה גם לו אחריות אפילו על הריגה בשוגג. ומנהיגים צרכים לדעת שהאחריות קודמת לכבוד...

שבת שלום לכולכם ולבני משפחותיכם!

שמואל