הדפסה
פרשת שבוע - בהעלותך

תקון חטאים על ידי הנהגה רוחנית

"ערבוב" פרשיות ובקורת המקרא.
בעקבות תלונת ישראל והתשובה על טענותיו של משה "מאין לי בשר", משיב ה': "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ואצלתי מן הרוח" לכאורה התשובה אינה ממין הטענה? כעת עוסקים בבשר ולא ברוח הקודש. אחר כך מופיעה התיחסות לעם: "ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר". ושוב חזרה לזקנים: "וירד ה' בענן... ויאצל מן רוח. אלדד ומידד מתנבאים במחנה", ומיד אחר כך שוב חוזרים לבשר "ויגז שלוים מן הים". מדוע ערבוב הפרשיות הזה מה הקשר בין העניינים הללו מדוע הם כרוכים יחד ומעורים זה בתוך זה פרשיה כזו מהוה "גן עדן" ל"מבקרי" המקרא. לדידם, מה שקרה הוא פשוט, כמובן. "מחבר התורה", שליקט כביכול סיפורים שונים מכל מיני מקומות קודמים בלי שום מקוריות, סידר אותם ערימות על גבי השולחן, וכמובן הסיפור על הזקנים והסיפור על הבשר הם סיפורים נפרדים לחלוטין והיו מסודרים בנפרד, אבל לפתע נשבה רוח והעיפה את כל הדפים, והמזכירה המבוהלת של הדקטור הגאוני אספה את הדפים המעופפים, ניסתה לסדרם מחדש, אבל הדפים התבלבלו ושני הספורים התערבבו דף מכאן ודף מכאן. ומיד ה"מבקרים" החכמים שולפים את העט האדום ומסדרים את התורה: זו תעודה מספר אחת וזו תעודה מספר שניים. כך מופיעה "תורת התעודות" בכל תפארתה. יש אפילו תנכי"ם בהם הואילו בטובם ה"מבקרים" לסמן תחת כל פסוק קו בצבע אחר כדי שנדע בנקל לאן שייך כל פסוק.
מנהיגים לעת משבר.
אך, כמובן, הכל מסודר. אין כאן שום עירבוב. אסיפת שבעים הזקנים היא התיקון לתלונות בני ישראל. לא עוד "כיבוי שריפות", אלא תיקון יסודי. הבעיה איננה בשר או לא, אפשר לתת לעם בשר אם הם רוצים, אבל לא זו הנקודה. שיקחו בשר עד אשר יצא מאפם, אך כך לא פותרים את הבעיה. אלא "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" מי הם האנשים הללו? "אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהן שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם שנאמר: 'ויוכו שוטרי בני ישראל' עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתו". ההנהגה הקיימת של העם הכזיבה, כשלה בעת משבר: "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" ר' שמעון בן מנסיא אומר: בקצינים שבהם ובגדולים". אותם גדולים היוו אולי הנהגה טובה לזמן שלום, לזמנים בהם הכל מתנהל כסדרו בלי הפתעות מיוחדות, אמנם כשמתרחש המשבר, כשבא הזעזוע הם חסרי אונים, הרעה פוגעת גם בהם והם אינם מצליחים לעמוד בפרץ. אבל הזקנים והשוטרים הנבחרים עתה, היו מנהיגים של עת משבר, הם היו במצרים, ממונים מטעם הנוגשים המצרים על עבודת בני ישראל. יכולים היו ליהפך ל"קאפו", למשתפי פעולה עם המשעבדים, היו יכולים לבצר מעמדם על גבו של העם ולהציל את עורם. אך הם לא נכשלו, הם לא מסרו את אחיהם המעונים, הם לקחו על עצמם את סבלם ועל חוסר העמידה בדרישות המצרים שילמו הם בגופם. זו ההנהגה שצריכה להיות עכשיו, זו הנהגה של אנשים המוסרים את נפשם על אומה, זו ההנהגה המתאימה לשעת משבר.
אנשי רוח
אולם מסירות נפש אינה התנאי היחיד. המנהיגים החזקים שעמדו במבחן במשבר, צריכים גם להיות אנשי רוח. מתוך מסירות הנפש על האומה הם אכן זוכים לכך: "וירד ה' בענין וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו". עוצמת ההנהגה צריכה להיות עוצמה רוחנית. את החולשה הנפשית והריקבון החומרני, שהתגלו דרך תלונות העם, יש לתקן על ידי הגברת הרוח. יש לבחור אנשים, שרעבונם אינו רעב ללחם וצמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'. יש להרבות אורה בלבבות, והיא תגרש את הקטנוניות והתאוותנות.
משה וזקנים
שאלה: האם משה רבינו אינו ראוי ומספיק לתפקיד זה של הגברת הרוח מדוע יש צורך בזקנים? מדוע אינו יכול לבדו והרי כל רוחם נאצלת ממנו כמו שכתוב: ואצלתי מן רוח אשר עליך ושמתי עליהם
תשובה: מובן, שמשה רבנו מתאים מכולם לכך. בכל זאת היו בעם ישראל אנשים שחשבו שוא עילאי מדי בשבילם, אולי הוא "בשמים" מבחינת יחסו של העם. אלדד ומידד מתנבאים במחנה: "משה מת ויהושע מכניס", כאילו רצו לאמר שמשה אינו המנהיג המתאים בארץ, בתוך המציאות הטבעית והחומרית, הוא מנהיג דתי רוחני, בעוד יהושע הוא מנהיג לאומי ארצי. כמובן, הם טועים. החסרון אינו במשה רבנו, משה הוא עליון מאד ועם זה ארצי מאד, הוא "איש האלקים", "מחציו ולמעלה אלוקים ומחציו ולמטה אדם". הרוחניות שלו היא הלכתית, רוחניות של תורה היודעת להלך בתוך החיים ולהדריכם. החסרון אינו בו אלא בהם, הם אינם מסוגלים לקלוט אותו.
משה רבינו כאיש עליון, גם אינו מהווה בעיניהם דוגמא מושכת לקדושה. יאמרו אנשים: משה הוא קדוש ונשגב, אבל מה לנו פשוטי העם ולקדושה? אנחנו אנשים פשוטים, כל המדרגות האלה אינן בשבילנו. אפילו בני שבט לוי הנבדלים מן העם, אינם יכולים להוות להם דוגמה: "אלא הקדושים, אבל אנחנו רחוקים מדברות באלוקות, ולמה נזדכך בפרישות מבשר ומתאוות בשריות כיון שאין לנו יתרון? "לכן היתה התחבולה אלוקית לעשות שבעים איש מזקני ישראל מעון שכינת ה' יתברך, וכל אחד מישראל אשר שאר רוח לו ראוי לזה שתאצל עליו מן הרוח", ומתוך כך, "כולם יתאוו להשגה עליונה וכבוד האמתי", כמו שהגיע לשבעים זקנים. הרי אלה הזקנים הנם "משלנו", הם מן "החבר'ה", הם אינם משה רבנו העליון הרחוק, הם לא הלויים שהובדלו מכלל ישראל, הם אנשים רגילים שהיו אתנו, שסבלו אותנו במצרים (הלוים לא עבדו במצרים), אם הם יכולים להגיע לרוח הקדש, גם אנחנו יכולים.
(מתוך "טל חרמון")