הדפסה
פרשת שבוע - נשא

פנינים לפרשת ''נשא''


"נשא את ראש"
לעתים נשמעים קולות של זלזול מצד העוסקים בעבודות פיזיות קשות כלפי אלה הנושאים את "מנורת המאור", סמל האור. יש מהם הרואים באיש הספר בטלן "איש רוח", ומכנים אותו בלעג "אינטליגנט". הללו אינם מבינים שלא הכל נמדד לפי כובד משקל הקילוגרמים של המשא, ולפי המאמץ הפיזי שהעבודה מחייבת. לא כן התורה – היא מקדימה את בני קהת לבני גרשון, כמי שבאה לומר: כל הקרוב לארון הברית, נמנה ראשון ברשימה. ("לקראת שבת").

"איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה'"
אומר רבי משה פיינשטיין: התורה כרכה בפרשה אחת דין גוזל ונשבע, דין גזל הגר ודין טובת הנאה לבעלים מתרומה. ללמדנו, שאיסור גזל וטובת הנאה ממה שאינו שלך, חל לא רק כאשר אדם לוקח מחברו דבר, גורם לו צער ומחסרו. שאם כן, יורה אדם היתר לעצמו לפשוט ידו ברכוש אחרים כשאין הדבר כרוך בגרימת צער לזולת, כגון: גנבה מאיש עתיר נכסים, או פשיטת יד ברכושו של גר שמת ולא הותיר אחריו יורשים. הוא הדין לכהנים וללויים שיורו לעצמם היתר ליהנות מפירות לא להם, שסוף אותם פירות שיהיו שלהם כתרומה וכמעשר. לכן כרכה התורה את שלושת הדינים כאחד, להורות שאיסורי גוזל ונשבע, גזל הגר ומעילה, חלים על כל דבר שאדם נוטל לעצמו שלא ניתן לו על ידי הקב'ה, ושלא הרוויחו בהיתר ובהכרת טובה לה', כדברי חז'ל (ברכות לה, א): "'לה' הארץ ומלואה' – קודם ברכה, 'והארץ נתן לבני אדם' – אחר ברכה".

"כה תברכו את בני ישראל אמור להם"
"בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. ("כתב סופר").

"כה תברכו"
אמרו בהלכה (שו"ע או"ח קכח, י): "כהנים עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם. ומחזירים פניהם כלפי העם ומברכים". והרי קבעו בהלכה (יורה דעה רפב), שאסור לאדם לעמוד כשגבו מופנה לספר תורה, ואיך עומדים הכהנים וגבם לארון הקודש? אלא, שבשעה שהכהנים נושאים את כפיהם לברך את ישראל, שורה השכינה על ידיהם, כדברי חז'ל (רבה יא, ב) על הכתוב בשיר השירים (ב, ט): "מי זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלנות מציץ מן החרכים" – 'מי זה עומד אחר כתלנו' – זה הקב'ה. 'משגיח מן החלנות' – מבין כתפיהם של כהנים. 'מציץ מן החרכים' – מבין אצבעותיהם של כהנים". כיוון שהשכינה שורה בין ידיהם, כמו מבין שני הכרובים, אין עמידתם כשאחוריהם כלפי ארון הקודש אסורה, ומותרים הם לעמוד כשגבם מופנה לספר התורה.

"אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום"
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז'ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". ("דן מדניאל").

לשמוע ללמוד וללמד
"וישמע משה את הקול מדבר אליו"
"מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו" (רש"י). אומר רבי משה פיינשטיין: משה למד גם מה שלא אמר ה' בפירוש, אלא גם מה שדיבר כביכול ה' בינו לבין עצמו. וזהו לימוד לדורות, שצריך להתעמק בדבר ה' – אלה דברי חכמים, ולהבין לאמיתה של תורה, גם בדברים שאינם נאמרים במפורש.

(מתוך "תורה עם", להרב מנחם הכהן, הוצאת "מודן")