הדפסה
פרשת שבוע - במדבר

פנינים לפרשת ''במדבר''


"מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל"



אומר רבי בן ציון פירר: השיעור כלפי מטה הוא מבן עשרים שנה, ואילו למעלה, עד אין שיעור "מבן עשרים שנה – ומעלה"!. בנוהג שבעולם, יש גיל "תקרה" וגיל "רצפה" ליוצאי צבא: כמו שאין צבא של ילדים, כך אין צבא של זקנים. לא כן היה המפקד של "יוצאי צבא בישראל" – התורה לא הגבילה את גיל "התקרה" של יוצאי הצבא, כדי שכל העם יהיה צבא, ובכך להמעיט את רוח הצבאיות בישראל, כדי שלא יבואו חלילה לצבאיות מופרזת של "כחי ועצם ידי". במקום שרק חלק מהעם הם יוצאי צבא, עוסק החייל בצבאיות בלבד, ואילו במקום שכל אחד "מבן עשרים שנה ומעלה" הוא יוצא צבא, עוסק החייל גם בדברים אחרים, ולא בצבאיות בלבד. במקום כזה הצבא הוא חיל מילואים, העומד אמנם הכן למקרה הצורך, אבל בינתיים עוסק הוא בכל שטחי החיים, ולא רק בענייני צבא. משה נצטווה לפקוד יוצאי צבא למקרה של צורך, אבל לא ליצור בעם שכבת גיל גדולה של חיילים מקצועיים. אם כל אחד "מבן עשרים שנה ומעלה", ואפילו זקנים, יהיו יוצאי צבא, אז לא יהיו גם הצעירים חיילים בלבד. כאשר העם כולו הוא צבא, מיטשטשת הצבאיות כעיסוק בלעדי, כי החיילים עושים גם את כל הצרכים האזרחיים, משום שאין אחרים מבלעדיהם שיעשו זאת. לעומת זאת, הלוויים שעבודתם בצבא היא עבודת הקודש באוהל מועד, הגבילה התורה את גילם גם למעלה (ד, א-ג): "מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה". אצל הלוויים אין חשש לצבאיות מופרזת. עיסוקם בצבא אינו עיסוק כוחני, אלא עיסוק בדברים שברוח שאין להם ולצבאיות ולא כלום. זאת ועוד: גם העובדה שהלוויים העוסקים בעבודת אוהל מועד מהווים חלק מכלל יוצאי צבא בישראל, אף היא באה לרסן את הצבאיות המופרזת. בצבא שקודש קודשים נמצא במחנהו כחלק בלתי נפרד מההווי הצבאי שלו, בצבא כזה אין מקום להערצת הכוח הפיזי ולזלזול בערכי מוסר ותרבות.


קול קורא מן המדבר



"וידבר ה' אל משה במדבר סיני"

קול התורה עולה מן המדבר. אילו היה קול התורה עולה ממקום מושב בני אדם, היה הופך לרשות היחיד, לקולם של שבט אחד או אומה אחת. שם, במדבר, בבין החולות, בשטח הפקר שלא אדם ולא ציבור איווהו למושב להם, נוצרה תורת מוסר אלוהי, ששומה עליה להיות נכס של האנושות כולה. משם בקע קול זה, קריאה לביטול הגבולות בין עם לעם ובין גזע לגזע (עתים לתורה).


שלמות הביטחון



"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד"

אומר רבי יעקב ניימן, מבעלי המוסר: התורה ניתנה במדבר, ללמד על הקשר שבין לימוד התורה ובין הביטחון בה', הן בכל הנוגע לקיום הגשמי, והן באשר לעצם הלימוד. אדם השרוי בבדידות במדבר, מרגיש ויודע שאין לו על מי לסמוך אלא על ה' בלבד, כך גם על לומד התורה להרגיש ולהאמין שהקב'ה יספק לו את צורכי מחייתו. ביטחון זה של לומד התורה הוא תנאי להצלחתו בלימודו, כלשון התפילה: "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים, כן תחננו ותלמדנו". המדבר בא ללמד על שלמות הביטחון; אדם השרוי במדבר, אין מי שיקפח אותו או יקח ממנו את שיש לו. כך גם מי ששרוי בין אנשים, אל לו לחשוש משום דבר, כי רצון ה' הוא שיקום ויהיה.


כיבוש השממה



"במדבר סיני"

את ספר "במדבר" מתחילים לקרוא בשבת שלפני חג מתן תורה. מתן התורה דווקא במדבר אינו מקרי, אלא הוא חלק מעצם המשמעות של תורה וגאולה. בכמה דתות נתפס המדבר כמקום אידיאלי להתקרבות בין אדם לאלוהיו, מקום שבני אדם בורחים אליו כדי לחיות חיי נזירות. ואילו בדת ישראל התורה אמנם ניתנה במדבר, אך היא נועדה לבני אדם שיחיו על פיה בתוך חברה מתורבתת ומפותחת, ותורה זו תסייע להם לכבוש ולרסן את הפראות השדית שבאדם. ההתגלות במדבר משמשת אפוא תזכורת קבועה לאדם. שאם לא יגבר על הישימון, עלול הישימון לגבור עליו. (תורה היום).