הדפסה
פרשת שבוע - במדבר

החומר והרוח בגאולת ישראל

כאשר אנו מחפשים את המשותף בין הפרשות להפטרות, עלינו להעמיק יותר מלמצא דבר החוזר בשניהם ולמצא מהות המשותפת לשניהם ולא רק פרט דומה. הפטרת השבוע בזכריה עוסקת בגאולה שפוספסה בשעתה, אך מקובלנו שלא נכתבה אלא נבואה שהוצרכה לדורות.
אם כן מה באה נבואה זו ללמדנו? הרי כאשר אנו קוראים את הפרק, נראה כאילו מדובר בשלושה עניינים שאינם קשורים האחד לשני: תחילה בגאולה עתידה, לאחר מכן בחזון עם יהושע הכהן הגדול ובסופו של דבר חזון על זרובבל יוסד הבית. אך לא כן הדבר ודוקא הבנת הקשר ביניהם מגלה לנו את החיבור של ההפטרה לפרשה.

ואמנם אין תחילת ההפטרה עוסקת בגאולה עתידה אלא בגאולת בית שני עצמה; מתחילה ההפטרה בפס': "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא וגאלך" אמרו חז'ל שהכוונה ב"הנני בא" זה - עכשיו. ואולם לא התקיים הדבר משום שכידוע העם לא עלה לארץ ובעצם "הסכים לגלות ולשיעבוד", (וסכנה זו קיימת גם בימינו - לא רק באחינו היושבים בארצות הגולה, אלא ישנה גם דרך להסכים לגלות גם ביושבנו בא"י).
לאחר תחילת החזון המתאר את הגאולה המתקרבת, רואה זכריה את יהושע הכהן הגדול לבוש בגדים צואים, ולאחר שמסירים מעליו את הבגדים הצואים ומלבישים אותו בגדי כהונה מנבאים לו: "ושמתי לך מהלכים בין העומדים האלה ... כי הנני מביא את עבדי צמח", כלומר ליהושע האחראי על הצד הרוחני של העם בא המלאך ואומר לו שהמשיח עומד להגיע, כלומר, נבואה על ביסוס המלכות המדינית. אח"כ רואה זכריה בחזונו את דבר המלאך אל זרובבל, האחראי על הצד החמרי של העם ובניין הבית, ולו אומר המלאך "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי", כלומר על הצורך ברוחניות. (ואין להבין מכאן שאין חשיבות לחומר ולחיל, אלא שאין זה הדבר המכריע, אלא רוחו של הקב'ה היא שתכריע את הכף לאחר השתדלותו של האדם).
בין שני חזונות אלה רואה זכריה מנורת זהב ושני זיתים עליה אחד מימין ואחד משמאל ואין הוא מבין מה אלה, על כך עונה לו הקב'ה "אלה שני בני היצהר העמדים על אדון כל הארץ" - כלומר קרן כהונה וקרן מלכות הנמשחים בשמן המשחה, אלה הרוחניות והחמריות הבונים שניהם יחדיו את בית ישראל. וזהו מה שבא המלאך ללמד לזכריה ושאנו בדורינו צריכים להטמיע בקרבנו ולזכור תמיד, אין רוחניות בלא חמריות ואין חמריות שיכולה להמשך בלא רוחניות. יש צורך הן בזה והן בזה ובניתוק האחד מהשני צפון חורבן ועיכוב הגאולה. וצריך האדם לידע כי הענין האלקי אינו חל על האדם אלא לפי הכנת האדם אם מעט ואם הרבה. ואילו היו מוכנים לכך היתה מתרחשת הגאולה כבר בבית שני ולא היה צורך בבית שלישי כלל. ועלינו מוטלת אם כן האחריות שתפלותינו לא יהיו רק בחינת "דיבור התוכי וצפצוף הזרזיר", אלא שתהיה גם "כוונת הלב" - באמת.

דבר זה באה גם פרשתנו ללמדנו, גם היא מלאה בפספוס גאולה. משה אומר ליתרו חותנו "נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ד'" ומפרש רש"י "מיד עד שלשה ימים אנו נכנסים לארץ" - שבאמת היו צריכים להכנס עם משה תוך שלושה ימים לארץ ישראל אלא שבגלל חטאם נתעכב הדבר עד שבחטא המרגלים הושלמה הגזירה שיהיו סובבים במדבר עד תום כל הדור ההוא. ואולם מהו חטאם הגדול שבגללו נתפספסה הגאולה?

אומרת התורה "ויסעו מהר ד'" לאחריו באים הפס' הידועים של ויהי בנסע הארון ואומרים המפרשים שבאו כאן להפסיק בין פורענות לפורענות, ומהי הפורענות שהיתה לפני שנסעו מהר ד' ומהי הפורענות שאחרי ויהי העם כמתאוננים ומיד "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה".
וכאן מתגלה הקשר להפטרה. שהרי היות וידעו שהולכים להיכנס לארץ, היו שתי תפיסות בעם אחת שאמרה הרי אנו נוסעים לארץ ישראל, אזי אין צורך יותר להיות בהר ד' אנו לא צריכים בארץ את המצוות שהעמידו אותנו בגלות. חלק אחר של העם היות ועומדים הם להכנס לארץ כבר מגיעים למצב שהם מתאווים להיות תאוים כלומר, הם רוצים כבר להיות במצב של חמריות ושל תאווה.
חלק מהעם רוצה להתנתק מהרוחניות וחלק מהעם רוצה להתחבר לחמריות, על כך אומר הקב'ה לאלו הרוצים להתנתק מהרוחניות ולאלו הרוצים להתחבר לחומר צריך להוסיף רוח לפני החומר לכן "אספה לי שבעים איש ... והאצלתי מן הרוח אשר עליך" ולאחר מכן אוריד להם בשר.

וראוי לשים לב לכך שספר במדבר הינו בעצם כמו ספר ויקרא המשכו הישיר של סוף ספר שמות, כך שבעצם הוא מקביל לספר ויקרא, ללמדנו שרק בחיבורם של הרוח והחומר יחדיו יכולים ישראל לסופו של דבר להיכנס לארצם ולהביא לגאולת העולם.