הדפסה
פרשת שבוע - במדבר

עבד לעם קדוש על אדמת הקודש

פרשתנו היא הפרשה הראשונה בספר במדבר העוסק ברובו בקורות עמנו במדבר בדרכו לארץ ישראל. עד לכאן דובר בכל ההכנות הנצרכות לפני כניסתם של אבותינו לארץ ומכאן, לאחר שסיימו את ההכנות, יכולים להשלים את יציאת מצרים בנסיעתם לארץ ישראל לרשתה.
פרשתנו פותחת במילים: "וידבר ד' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים". ונשאלת השאלה למה צריכה התורה לאמר לנו הן "במדבר סיני" והן "באהל מועד"? וכי אם היתה התורה אומרת לנו רק ב"אוהל מועד" לא היינו יודעים שזה התרחש במדבר? והרי ידוע שאוהל מועד היה רק בתקופת המדבר?
ועלינו לשים לב שבכל הפעמים שסופרים את עם בני ישראל קודם כל סופרים את השבטים ולאחר מכן סופרים את שבט לוי לחוד. הסיבה לכך היא שלאחר חטא העגל נלקחה מהבכורות העבודה השייכת לכלל ישראל ונתנה ללויים תמורתם. ובגלל יחוד זה של שבט לוי בבחינת "מי לד' אלי" הם נספרים בפני עצמם.
לאחר שנפסלו בני ישראל בגלל חטא העגל, היה אפשר לחשוב שהלויים שהחליפו אותם בעבודת המשכן, מחליפים אותם מכל הבחינות וכמו שבזמנו נפסלו ישמעל ועשו ויצחק ויעקב הם אשר המשיכו את תולדות ישראל גם כאן נפסלו השבטים ונשאר שבט לוי. אבל רואים אנחנו שרש"י אומר שמתוך חיבתם הם נמנים דהיינו שישראל חביבים כמקודם כמו שאומרים חז'ל ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא וממה שכתוב "שובו בנים שובבים", אפילו הם שובבים בכל זאת נקראים בנים. אם כך יכלנו לטעות ולחשוב שהיות וישראל שחטא הוא עדיין ישראל, הוא יכול להמשיך כמקודם כאילו לא קרה כלום ומכאן בעצם אין הבדל בין שבט לוי לישראל.
ולא היא, ישנה מציאות של בני ישראל לחוד ושל שבט לוי לחוד, אך בל לנו לשכוח שהלויים באים מתוך בני ישראל כפי שמדגישה לנו התורה לפני שהיא מונה אותם. ואם אין בני ישראל אין גם לויים, אבל עם ישראל חוטא שאין בו לויים לשמור על הגחלת, אין בו כח קיום. ולכן על כל אחד ואחד מוטלת האחריות לדעת את מקומו ותפקידו, מבחינת עצמו ומבחינת קישורו אל הכלל.
תפקידם של בנ"י מוגדר בבחינת עמלה של תורה הנתנת להם במדבר, דהיינו ליישם במציאות דרך חיי היומיום את אמיתתה של התורה. כאשר יושבים ישראל על אדמתם תפקידם של הלויים הוא ביחס לעם ישראל החינוך וביחס לעצמם עבודתם בביהמ"ק בשירה. והשיר הוא ביטוי של נשמת האומה בקישורה לקב"ה.
מכאן אנו למדים שאין לדרוש מכל העם מה שהתורה דורשת מה"לוי", אלא כל אחד ואחד תורם לטובת הכלל דוקא ע"י הישום של הבחינה היחודית שלו על הצד הטוב ביותר (הצד האוניברסלי הוא לא בכך שאין זהות והכל שוה אלא להיפך שכל אחד ברמת הפרט מבצע את תפקידו היחודי בידעו שהוא עושה לעצמו ולכלל כולו). ודוקה משום כך מוטלת על הלוי (שהוא במונחים חברתיים של ימינו היהודי שומר תורה ומצות) שהוא חי את הפנימיות היחודית של עם ישראל להזכר בכך ששמו מכתיב לו להשאר מחובר לעמו, להיות המלוה (מ"ם בשבא) לא להתנשאות ולא להתנתק אלא שקדושתו תעמוד לכלל ישראל בפועל ממש ולא בבחינה הפסולה של הפורש מן הציבור. וכן היה חותם מרן הראי"ה קוק זצ"ל, הכהן הגדול מאחיו: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" והיו כל חייו עדות נאמנה לחתימתו.
ולכן באים בתורה מחוברים יחדיו מדבר סיני, בחינת עם ישראל, ואהל מועד, בחינת הלויים, בכך מדגישה מדגישה התורה שכל אחד צריך להיות מזוהה בפני עצמו ובעל זהות עצמית אבל צריכים להיות מקושרים ביחד.