הדפסה
פרשת שבוע - בחוקותי

האוטופיה התנ''כית


פרשת בחוקותי המסיימת את ספר ויקרא, ספר המצוות הגדול, ספר הקדושה, מתחילה בתאור הברכות הקשורות ליישום במציאות של ערכי הקדושה המפורטות למשך כל הספר.
קרה פעם בתולדות האנושות שמהות השלמות נגלתה לעיני כל כדוגמה להתנהגות, במתן תורה ובכך התחיל אתגר פלאי: להוכיח שעולם נורמלי אכן אפשרי. עולם אשר בו הגשם יורד בעיתו, הארץ נותנת את יבולה, דרישת הלחם אינה מובילה למלחמה והשלום שורר בעיר ובחוצות. עולם של אושר פשוט כפי שהפסוקים הראשונים של הפרשה מתארים אותו וכפי שילדי האדם חולמים עליו; עולם אשר עד כה שום עם ולשון לא השכיל להביא לידי במימוש במציאות.
אוטופיות רבות הרתה האנושות, ונדמה כי האוטופיה התנ"כית היא הצנועה מכולן - ובכל זאת מכולן היא באמת הרחוקה מהשג יד.
זה הרז אשר עליו מדברת הפרשה.
הוא יסוד המבוכה של האדם המסכים להתבונן בכנות על תנאי ההויה האנושית והכללית. איך ניתן להבין כי מאורעות העולם מגיבות כביכול בשרירותיות ובאקראיות - ובאופן כה שיטתי - לכל נסיונות רצונו הטוב של האדם.
ובכן, במשך ההסתוריה, האדם הגיב למצב זה בשתי דרכים. יש שבחרו בפסימיות ובויתור מול הכשלונות החוזרים ולסופו של דבר נתנו הסכמתם מתוך יאוש לגורלו הטרגי של האדם, הסכמה המובילה לאלימות ומלחמה. לעומתם - וזו היא השקפתה של התורה - יש שבחרו בתקוה ובאופטימיות המתחדשות בכל לידה: תקוה של עולם המתאים לאדם.
אבל תקוה זו לא יכולה להסתפק באופטימיות האוטופית. היא דורשת ידיעה ברורה של תנאי המשחק. כאן נפגשים אנחנו עם עצם תוכנה של התורה: השלום בין האדם והעולם מחד, או להיפך האקראיות והשרירותיות אינם תלוים ברצון הטוב או במשאלה, אלא בגבורה של המאמץ היומיומי. אם בחוקותי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם...
כל עיקר הפרשה כלול בהבנת התנאי הפשוט הזה. והפרשה וכמוה ההפטרה מתארים את הסכנות הנוראות הכרוכות בנסיון להחליף את הדרך בעקרונות המוסר האלוהי המוביל לחיי אמת באסטרטגיות של פולחן מאגי ואלילי ובטחון בשיטות הניהול הטכנוקראתי של "יודעי דבר" חכמים בעיניהם. שהרי ישנה סכנה לא פחותה ואולי אף גדולה לאין שיעור בקיום המצוות מצות אנשים מלומדה, בלא שום חיבור וקישור אמיתי למקורן של המצוות; ישנה אפשרות להיות אנשי מצוות בלא להיות אנשי תורה; והסכנה הטמונה בחשיבה עצמית שאני בסדר שהרי אני מקיים את המצוות, (זאת לפעמים על אף שאינני מוסרי) ובעצם אומר היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה, ועל מצב זה אומר הנביא למה לי רב זבחכם. כי אנחנו, בשלהי הסתוריה של שלושת אלפים וחמש מאות שנה - דוקא אנחנו - יודעים עד כמה צדקה התורה בכל פרט קטן מתאור הזהרתה.
ברוך הגבר אשר יבטח בד' והיה ד' מבטחו... אני ד' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו... מקוה ישראל ד', כל עוזביך יבושו וסורי בארץ ייכתבו כי עזבו מקור מים-חיים את ד'.
רפאני ד' וארפא, הושיעני ואושעה, כי תהילתי: אתה.