הדפסה
פרשת שבוע - בהר

דודו או בן דודו יגאלנו

פרשת השבוע שלנו פותחת בשבת וחותמת בשבת. פותחת בשבת הארץ ומסיימת בשבת בראשית בחיבורה עם המקדש. היחס הקיים בין השבת והשביעית הוא היחס בין הפרט לכלל, האדם והאומה. בהמשכה של הפרשה לאחר העיסוק בשמיטה עוסקת התורה ביובל והיחס שבין השמיטה ליובל הוא כיחס הארץ והעולם. בתווך עוסקת הפרשה בגאולות השונות; מגאולת האדם דרך גאולת הקרקע. גלות וגאולה בחיי הפרט, בחיי הכלל ובחיי העולם.
הפרשה באה ומציבה בפנינו את העובדה שצריכים אנו לדעת שלסופו של דבר הגאולה המצופה. גם אם נראה כי אין תקוה וכי אבדה הקרקע, או שאדם הינו עבד עולם, לסופו של דבר גם להם מגיע זמן בו נגאלים. וכי גם אם נראה כי אין מי שיגאל ידע האדם שיש סדר גם בגאולה.
על כך באה ההפטרה ומדגישה כי האמונה ביעוד חשובה במיוחד כאשר העתיד נראה סתום. יהודה נמצאת על סף גלות ובכ"ז אומר הקב'ה לירמיה לגאול את שדהו של חנמאל בן דודו, למרות שעומדים לצאת לגלות ולשים את השטר בכלי חרס למען יהיה לעד.
הפרשה מגוללת בפנינו את היריעה עד הגילוי כי לסופו של דבר, דודו או בן דודו יגאלנו, וכפי שפירשו רבותינו שישנו בכאן רמז לכך שדוד או בן דוד שיבא במהרה בימינו יגאלנו.
ירמיה בן דודו של חנמאל מצווה לגאול את קרקע בן דודו שבענתות, פרוור של ירושלים, בעת שעוד מעט תנתן ירושלים בידי כשדים.
וכפי שמלמדים אותנו חז'ל כל הזמן רק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה. האם רק יד המקרה היא כי דוקא בשבוע קשה זה, בו מחליטה ממשלת ישראל על מסירת שטחים שליד ירושלים לשליטת זרים, קוראים אנו פרשה זו והפטרה זו?
הרי דוקא בזמן שכזה צריכים אנו להתחזק באמנותו בלילות, ולידע כי גאולה תנתן לארץ ולא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ. וכפי שאומר הנביא "לא יפלא ממך כל דבר". ואולם גם הנביא המאמין הגדול בבא הרעה יכל לאבד מאמונתו ולשאול האם באמת כך יהיה? על כך באה תשובתו של הקב'ה בעצם מילותיו של הנביא בעצמו "הנה אני ד' אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר".
באות הפרשה וההפטרה כחטיבה עצמותית אחת, לבשר לדורות כולם על עצם מהותה של הגאולה והאמונה גם ובייחוד בזמן משבר. שהרי אין חכמה להאמין כשהכל כשורה והכל מתנהל על מי מנוחות; נסיונו הגדול של המאמין הוא דוקא בעתות משבר, בו הדברים לא קורים בדיוק ע"פ התכנית שהאדם חשב שתהיה; דוקא ברגעים אלו לדעת ולהאמין כי עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת; וגם אם אין הדברים נראים כהולכים לכיוונה של גאולה, לדעת כי הכל בקיווי! ולסופו של דבר כל הארץ של הקב'ה היא וממנו לא יפלא כל דבר.
וכך הפרשה שפתחה בגאולת הקרקע ובקדושתה וממשיכה בקדושת האדם ומסתיימת בקדושת הזמן במה שמקיף תמיד את חייו של כל יהודי בזמן ובמקום להבנה דרך ההפטרה כי ארץ ישראל לעם ישראל ע"פ תורת ישראל לא רק בעיתות רוגע, אלא אף לקראת גלות שבאה בעקבות אי שמירת המצוות שבין אדם לחבירו לא פחות ואלוי אף יותר מבין אדם למקום ולקראת הידיעה כי גם אם איננו מבינים ממנו לא יפלא כל דבר, והכל צועד לקראת גאולתנו השלימה במהרה בימינו.