הדפסה
פרשת שבוע - אמור

לקראת פ' "אמור" תש"ע

פרשת אמור:
בתקופה זו עסקנו רבות בענייני הגבורה שזהו מענייני דיומא. אך הפרשיות שלנו מובילות אותנו גם לנושא הקדושה. פתחנו בכך בשבת שעברה בפרשת "קדושים" בה עסקנו בקדושת כלל ישראל, ופרשתנו ממשיכה בעניין קדושת הכהנים. נפתח בנושא זה , שמתחבר מאד גם לנושא השואה והעצמאות בענין קדוש ה':
א. קדוש ה' במות ובחיים- כיצד?
בפתח הדברים עסקנו בקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם העם והארץ. זהו קידוש ה' במיתה שנמשך לאורך כל הדורות, ונצרב בתודעת האומה במעשה  רבי עקיבא-
"היו מסרקין את בשרו במסרקות של ברזל והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים, א"ל תלמידיו רבינו עד כאן? אמר להם בני כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך, והייתי אומר אימתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?"
ועוד מימי אברהם שמסר את בנו לעקידה. מעניין שהעקידה מיוחסת לאברהם אבינו ולא לנעקד- יצחק. באזכרה שנערכה במלאת שלושים לנפילתו של אחי שריאל מרדכי הי"ד במלחמת יום הכיפורים, אמר הרב אריה בינה זצ"ל ראש ישיבת "נתיב מאיר" את הדברים הבאים: (חשון, תשל"ד)

"אנו מזכירים ומבקשים שהקב'ה יזכור ויראה את העקידה שעקד אברהם אבינו. לא עקידה שעקד את עצמו יצחק אבינו, אלא דווקא עקידתו של אברהם. במושכל ראשון עקידתו של יצחק גדולה יותר- בגופו ובנפשו, שהרי-וילכו שניהם יחדיו-יצחק ידע לאן הוא הולך, ומדוע לא מזכירים זאת?
יש פה שני עניינים: ראשית ,העקידה של יצחק- הכח של יצחק נבע מאברהם. הוא ירש את מידותיו מאברהם ומשרה. ועוד, אצל יצחק זהו מעשה של רגע, אבל קדוש ה' של אברהם בחיים שהוא הסכים להקריב את יצחק, ולהישאר בחיים יום יום ולהמשיך את החיים עם המחשבה הזו, עם הידיעה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח, זוהי העקידה הגדולה ביותר- עקידת אברהם אבינו...וגם בימינו- זו עקידה שעקדו ההורים, זהו החינוך, הלימוד, המסירות. זו עקידה שגם ההורים ידעו לאן הוא הולך ועודדו אותו. זו עקידה על קידוש ה' של החיים ושל הנופלים."
 
והרב קרול זצ"ל שהבאתי לא פעם מדבריו, הוסיף באזכרה זו:

"הנופלים אינם צרכים אזכרה.נאמר בפרשת בחוקותי- וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור...ושואל רש"י: למה לא נזכרה זכירה ביצחק? אצל יעקב כתוב זכירה, וכן אצל אברהם, ומדוע פועל זה איננו מופיע אצל יצחק? ומשיב רש"י: אלא אפרו של יצחק נראה לפני, צבור ומונח על המזבח: זכרון שייך רק בדבר הנשכח!!"
וסיים דבריו:
"רבותינו אמרו בשבת (קה:)- כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב'ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. מדוע צריך הקב'ה לספור ולמנות את הדמעות?  אומר ה"חתם סופר"- לפי חז'ל הרי בדבר הנמנה אין שורה הברכה. לכן אנו מתפללים שלא יהיה ח"ו ברכה בדמעות הללו, ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די!".

  עד כאן עסקנו בנופלים על קידוש ה' – כשקדושת ה' היא במות. אך כידוע הפרשיות בהן אנו עוסקים כעת "קדושים תהיו" וגם "אמור" עוסקות בקדושת החיים שזהו ערך חשוב לא פחות מקדושת המוות. בשבוע שעבר עסקנו מדוע רעיון זה נאמר לפני "כל עדת ישראל", אך לא נגענו בציווי עצמו. גם הפעם נרחיב אך מעט, ונביא שלש שיטות עיקריות כדי להבין מה דורשת מאיתנו התורה בציווי זה:

א. נפתח בדברי רש"י:

קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז - ח) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו) קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו - ז):        (ויקרא,יט,ב)

לשיטת רש"י הדרישה היא בתחום האישות בלבד, ואדם שנזהר באיסורי עריות בעצם מקיים את צו ה' בענין.

ב. לרמב"ם דרך שונה בתכלית , והוא מביא אותה ב"ספר המצוות" בשורש הרביעי. שם הוא עוסק בכללים לקביעת המצוות ומביא:

השרש הרביעי שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כולם כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה. שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (משפטי' כג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. וכאמרו (קדושים יט) את חקותי תשמורו, ואת משפטי תעשו (אח"מ יח) ושמרתם את משמרתי (ס"פ אח"מ) ורבים כאלה.
 וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו (קדושים יט) מצוה מכלל מצות עשה. ולא ידעו כי אמרו קדושים תהיו, והתקדשתם והייתם קדושים (שם כ וסוף שמיני), הם צוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו. רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם.

 לדעת הרמב"ם זו אינה מצווה, כיון שהיא כוללת את כל התורה. זו בעצם שאיפה לקיים את הכל, וכנראה אף אחד לא יכול לקיים אותה במלואה. שימו לב לפער העצום בין השיטות: לרמב"ם הדרישה היא כמעט אינסופית בעוד שלרש"י מצטמצמת לתחום אחד בלבד-העריות.

ג. לרמב"ן דרך משלו בענין:

...והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:

הרמב"ן קובע את המונח הידוע "נבל ברשות התורה" ובכך מסביר את הענין: התורה אוסרת דברים רבים, אך בדברים המותרים אין הכוונה שירבה בהם, אלא ישתמש לצורכו בלבד. למשל, התורה איננה אוסרת שתיית יין, אך אדם המרבה בכך ומשתכר, אמנם איננו עובר על איסור מסוים, אך איננו מקיים את רוח התורה. לאחר ציווי זה, הרי אדם המתנהג כך אכן עובר על איסור של "קדושים תהיו". כדאי לדעת, שהרמב"ן בציווי זה מגביל אותנו בדברים המותרים בין אדם למקום, אך ישנו ציווי נוסף, דומה במהותו לדברים שבין אדם לחבירו. על הציווי :"ועשית הישר והטוב" בעניינים שבין אדם לחברו מביא הרמב"ן:


ועשית הישר והטוב בעיני ה' - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך - הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר:
וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר:      (רמב"ן דברים פרק ו פסוק יח)

גם בדברים שבין אדם לחברו, התורה קובעת כלל דומה- ישנם אמנם דברים המותרים על פי חוק, אך התורה דורשת יותר מכך- גם בדברים המותרים, צריך לנהוג לפנים משורת הדין ולוותר. העקרון כאן דומה מאד לעקרון של קדושים תהיו, אך בתחום החברה- בין אדם לחברו.

אלו שלוש הגישות העיקריות לענין, ובע"ה נשתדל לעלות במעלות הקדושה, כפי שמכוונת אותנו התורה. עדיין לא סיימנו לימודנו בעניין הקדושה, אך גם התורה לא סיימה דעתה בעניו בפרשיות אלו (העוסקות בקדושת כלל ישראל ובקדושת הכהנים) ונמצא לכך המשך, למשל בפרשת ציצית: "והייתם קדושים", ובע"ה נמשיך בעתיד, אם נזכה.

ב.   תורה שבכתב ותורה שבעל פה- עין תחת עין:

כידוע, תורה שבעל פה באה לבאר ולהגדיר את הנאמר בתורה שבכתב. והנה, בפרשתנו נמצא שני מקומות בהם הפער בין הנאמר בתורה לבין פרשנות חז'ל הוא גדול וכמעט ולא ניתן לגישור.
המקום הראשון הוא בענין נזקי ממון, שם קובעת התורה בצורה ברורה:
"ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו..."  (כד,יט-כ)
 וכל בר דעת יודע כי בפועל לא פוגעים במזיק אלא משלם דמי עינו בלבד. בנושא זה כבר עסקנו בפרשת משפטים, ורק נביא חלק מדברינו שם:

עין תחת עין. סימא עין חבירו נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו למכור בשוק וכן כולם ולא נטילת אבר ממש כמו שדרשו רבותינו בפ' החובל (ב"ק פד):

ונשאל: אם כוונת התורה לממון ולא לעין ממש, מדוע היא כותבת בצורה מבלבלת זו?
ל"גאון מווילנא" דרשה נפלאה- האותיות שבאות בעברית לאחר המילה "עין" הם: ע-פ ,י-כ, נ-ס: אותיות "כסף",   וזאת הכוונה- מי שמוציא עין, עונשו "תחת עין"- מה שנמצא לאחר עין דהיינו –כסף.  
 אך עדיין קשה: מדוע שלא לכתוב בפשטות-שיש לשלם את דמי העין ?
קושי זה מתעצם בפרושו של הרמב"ם ב"מורה נבוכים. בחלק שלישי עוסק הרמב"ם בעקרונות הענישה, וכותב בזו הלשון:

ומי שחסר אבר יחוסר אבר,כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו...

הרמב"ם חש שדבריו אלו אינם מתאימים לדרשת חז'ל, ושימו לב לפתרונו המדהים:

ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון? כי הכוונה הנה לתת סיבת הפסוקים, ולא סיבת דברי התלמוד...

ובלשוננו, אומר הרמב"ם: אל תתקיף אותי מפרשנות חז'ל, כיון שאני בא להסביר את הפסוקים ולא את דברי רבותינו. הסבר זה המבחין בין דברי חז'ל לדברי התורה מוזר ביותר ומתקיף את פרושו פרוש ה"שם טוב" (המודפס על הדף):

ואפלא תכלית הפלא ממאמר הרב שאמר כי כוונתנו היתה לתת סיבת הפסוקים,לא סיבת מה שנאמר בתלמוד, כי הפסוקים אינם אמיתיים לא בכל ולא בחלק אלא כפי הקבלה שקבלו רבותינו, וכמו מה שפרשו רבותינו בתלמוד, וזה הרב למדנו שאם מלך המשיח יבוא ויאמר שפרוש הכתוב כפי פשוטו-עין תחת עין ממש, חייב מיתה למה שהוא סותר את התלמוד, ולא ידעתי אנה פנה רבינו ומורינו כי לא כך למדנו?

דבריו פשוטים , והוא מקשה מדברי הרמב"ם עצמו שאמר שאין שום תוקף לדברי התורה אלא כפרשנות חז'ל, ואי אפשר לנתק בין הדבקים, וכיצד כאן מפריד ביניהם? הוא איננו מיישב העניין, ונשאר בשאלה גדולה:
 ולא ידעתי אנה פנה רבינו ומורינו כי לא כך למדנו? והשם יכפר בעדו ובעדנו"

נראה שהמפתח לפתרון הסתירה,לכאורה, שבין תושב"כ לתושבע"פ נמצא בדברי הרמב"ם עצמו (הלכות חובל ומזיק, פ"א ה"ג):

זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו

מילות המפתח הן : "שהוא ראוי" . תורה שבכתב מלמדת אותנו מה ראוי לעשות לאדם שחבל. מבחינה מוסרית אדם שהוציא עין לחברו- ראוי שנוציא את עינו , ורק כך יוכל באמת להרגיש איזה עוול עשה. אך כשבאים למציאות המשפטית, ישנם שיקולים נוספים- לאחד עין גדולה ולשני קטנה, ומה נעשה באדם שיש לו רק עין אחת, ועל כן הלכה למעשה מענישים אותו בעונש ממוני. ה"מורה נבוכים" איננו ספר חוקים שעל פיו פוסקים הדיינים אלא הוא בא להתוות את עקרונות המשפט היהודי. לכן, אומר הרמב"ם שהמוציא עין צריך להוציא עינו. ומוסיף הרמב"ם, שאין להקשות מהפסיקה ההלכתית, כיון שבמורה עוסקים בעקרונות המשפט ולא בביצוע המעשי. בענייני המשפט צריך קודם לקבוע את הקו המוסרי המנחה, ורק אחר כך לחשוב כיצד נוהגים הלכה למעשה. כך גם בעבד שחפץ להישאר עבד ומואס בשחרור. הקב'ה שחרר אותנו כדי שנהיה בני חורין והוא מואס בחירותו. מגיע לו שישאר עבד לעולם וכך כותבת התורה. ושוב הלכה למעשה נוקטים במידת הרחמים והוא משתחרר ביובל. אדם שמכה אביו או מקללו ראוי לו שיומת, ולכן התורה נוקטת בטון חריף ביותר, אך המשנה עוסקת  במציאות , וכאן נכנסים שיקולים נוספים עד שבית דין שהורגת פעם בשבעים שנה נקראת קטלנית.
 בקבלה מופיע, כי היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא כיחס שבין אב לאם. כשילד עושה דבר רע לחברו, אביו מיד כועס ומכה אותו על המעשה הרע, ואילו האם  נוהגת בדרך כלל ללמד  זכות על בנה ומנסה להצדיקו ככל הניתן. וכך התורה שבכתב מעמידה את הדברים במלוא חומרתם. לכן בכל שבת אנו קוראים שניים מקרא, ולא לומדים את פסקי השו"ע על הפרשה. מטרתנו להתחזק במוסר התורה, ואת הפסיקה המשפטית נשאיר לשופטי ישראל. עד כאן בנושא "עין תחת עין".

ג. ספירת העומר- וגם כאן בענין תורה שבעל פה ותורה שבכתב:

 בפרשתנו ישנה בעייה נוספת , בסתירה שבין תורה שבעל פה לתורה שבכתב:
כידוע, מצוות ספירת העומר נמצאת בפרשתנו, וכך כותבת התורה:
"  וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה...".(כג,טו).
אנו נוהגים כמנהג הפרושים, ומתחילים בספירה למחרת יום טוב ראשון של פסח, כשאנו מפרשים את "השבת" בפסוק כמכוון ליום טוב. אך הצדוקים והבייתוסין מפרשים, לכאורה, כפשוטו של מקרא ומתחילים את הספירה למחרת שבת  חוה"מ פסח. לשיטתם, חג שבועות יחול לעולם ביום ראשון, ואף מצאו לכך הסבר כפי שמביאה הגמרא במנחות: (סה.)

משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים;

פסח וסוכות חגים ארוכים, ואילו שבועות חג קצר, ולכן משה הסמיכו לשבת, וכך קבלנו סוף שבוע ארוך...

גם במקרה זה נראה פשט הצדוקים קרוב יותר לפשט הכתוב, אך רבותינו "התעקשו" על ההסבר של שבת=יום טוב, הנראה כדרש. הרבה נכתב בעניין זה. כבר בגמרא במנחות מובאים הסברים שונים כדי להוכיח שהכוונה אכן ליו"ט. עצם הצורך בהבאת ראיות רבות לענין מוכיח על הקושי הגדול,שהרי דבר ברור מאליו אין צורך להוכיח כלל! (אגב, כך הדבר גם לענין "עין תחת עין" שהזכרנו לעיל, גם כאן הגמ' ב"החובל" מרבה בראיותיה). הרמב"ם אף מוסיף שתי ראיות: ( הל' תמידין ומוספין,ז,יא)

...ואם היה שבת אומר להן שבת היום אומרים לו הין, שבת היום אומרין לו הין, שבת היום אומרין לו הין, ואחר כך אומר להן אקצור והן אומרין לו קצור, אקצור והם אומרים לו קצור, אקצור והם אומרים לו קצור, שלש פעמים על כל דבר ודבר.

הרמב"ם פותח בהלכה, שכל דבר אומרים שלש פעמים בעת טקס הקצירה ובמיוחד שחל בשבת (כפי שיכול לחול לפי הפרושים, ורק לשיטתם, שהרי לבייתוסין תמיד יחול ביום א'). הדבר תמוה- מדוע לחזור על כל דבר שלש פעמים ותשובתו-

 וכל כך למה מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת הוא שבת בראשית, ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב

היה צורך להדגיש את העובדה שאין אנו נוהגים כבייתוסים, ומקורו במשנה במנחות. ומכאן לראיות:

וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת, והרי נאמר בתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, ונאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי, ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא הקרה נקרה
 אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע.

ראייתו הראשונה היא מן המסורת-דור אחר דור, איש מפי איש. והראייה השנייה , מתוך הנאמר בספר יהושע, שם נאמר במפורש "ממחרת הפסח" ואם כן הדבר תלוי בחג ולא ביום השבוע שהוא דבר מקרי ומשתנה.
זכורני, ששמעתי לפני שנים רבות דבר מעניין מפי הרב ברויאר ז'ל שמתקשר לראייה הראשונה שהביא הרמב"ם- הראיה ההיסטורית. הערנו כי פשט הכתוב לכאורה נוטה לטובת הבייתוסים שהרי בפסוק מוזכר-"שבת" ולא יו"ט. אך בעיון מדוקדק יותר ניווכח כי פשט הכתובים אינו כשיטתם: (ויקרא,כג)

(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:
(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק:
(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:

ממחרת איזו שבת אין בפסוק תאריך כלשהו, אלא מדובר בתחילת הקציר (לפי החלטת החקלאי), ואז יש להביא את ראשית הקציר ולהניפו- ממחרת השבת. איזו שבת? בפשטות הכוונה לשבת הראשונה של הקציר. אך הבייתוסים המסתמכים על הכתוב בלבד סופרים למחרת שבת של פסח. מנין למדו על פסח, הלא חג זה אינו נזכר כלל בפרשה זו אלא כנראה המסורת הקדומה מאז משה רבנו היתה לספור ממחרת חג הפסח, ואז באו הבייתוסים וטענו שבפסוק מוזכר- שבת, ועל כן העבירו זאת לשבת שבחג. עצם העובדה שגם הם סופרים בחג עצמו (ובשבת שבו) מעידה שהמסורת הקדומה קישרה את הספירה לחג הפסח, כמסורת חז'ל. אם לא היתה מסורת קדומה זו, כיצד מתקשרת המצווה לשיטתם,לחג
וויכוח זה היה משמעותי ביותר, וההכרעה כדעת הפרושים הביאה לחגיגה גדולה,כפי שמספרת הגמ' -

מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא, דלא למספד.

אנו איננו מספידים (ולא אומרים "תחנון") בתחילת ניסן על חגיגת "הנצחון" הזה על הבייתוסים והעמדת חג השבועות בזמנו כפי שאנו נוהגים. גם בתהליך המצווה יש איזכור לנצחון זה, וכפי שאומרת המשנה-

בשבת אומר להם שבת זו אומרים הין שבת זו אומרים הין אקצור והם אומרים לו קצור אקצור והם אומרים לו קצור שלשה פעמים על כל דבר ודבר והם אומרים לו הין הין הין. כל כך למה? מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב:      (מנחות,פ"י,מ,ג)

מדוע יש חשיבות כל כך גדולה להכרעה במחלוקת זו? כמובן, יש חשיבות בקביעת מועד חג השבועות, אך יש גם נקודה עמוקה יותר, עליה עמד הרב אלון בשעוריו:(כדאי לקרא את השעור במלואו!וכדרכנו נביא אך חלק מהדברים)- http://www.elon.org/shiur_hebrew/shiur_emor_azmaut65.php
הצדוקים למדו כי "ממחרת השבת" משמעותו שבת בראשית, וא"כ יש להחל לספור את ספירת העומר, ובזמן המקדש להקדים ולקצור את העומר, ביום ראשון בשבוע, שלאחר השבת הראשונה שבאה אחרי הפסח.
הפרושים למדו לעומת כי "ממחרת השבת" הוא ממחרת יו"ט, וע"כ קצירת וספירת העומר לעולם יחולו במוצאי יו"ט הראשון...
אך למעשה כשהדבר היה תלוי לחלוטין רק בקידוש החודש... קצירת העומר תחול בליל שבת ! לכאורה חילול שבת המוני, וכאן יכולים הצדוקים לומר כי גם אם יש ספק שהם צודקים, לכאורה יש לחוש לדבריהם, שהרי אם לא כך הדבר יכול להביא לחילול שבת המוני.
אומר הרמב"ם כי זו למעשה בדיוק הסיבה שקצירת העומר, תיעשה גם תיעשה בשבת ותדחה את השבת...
 יזכנו ה' ושוב נשוב לעלות אל בית מקדשנו, כשנגיע לשם בימי שבת ומועד, ניפגש עם הרבה "חילולי שבת", אך באופן אמיתי יהיה לנו קל בנפש להכיל את הדבר משום שזהו המקדש, שם ישנה חוקיות אחרת. שנית גם לחילול השבת במקדש לא יהיה בשום אופן ממד פרטי, אלא מימד ציבורי, דהיינו גם פעולות כאלו של הקרבה שיש בהם חילול שבת, כשחיטה, שריפה וכו' יהיו רק בקורבנות ציבור, שבהם יהיו הכוהנים ראשים לעשות מלאכות האסורות בכל מקום אחר, אך קורבנות יחיד לא יהיו קרבים בשבתות.אך לכאורה לראות "חילול שבת" לכאורה, המוני הנעשה מחוץ למקדש את זאת יהיה לנו קשה לקבל וזאת משום שאנו עדיין רגילים בראייה גלותית , ואין אנו מורגלים באותם מצוות בהם הקודש מתגלה מחוץ למקדש ודוחה את השבת, ועל כן אין כאן למעשה "חילול שבת" אלא קדושה הנדחית מפאת קדושה אחרת
וביתר הרחבה נאמר כי גם בא"י מתעוררת לה בחינה של קדושה זו, כשנזכה לגאולה שלמה נבין כי אין למעשה שני קטבים האחד קודש והשני הוא החיים היומיומיים, אלא הקודש מתפלש כולו בכל שדרות החיים, וכך ראשית התוצרת החקלאית של ארץ הברית, גם בה קדושה יש, ומחללים עליה, כביכול, את השבת ! וכך יקצור הקוצר בשבת ולא יחוש אלא אדרבא יכריז קְבַל עם ועדה כי שבת היום והם יאמרו לו קצור !
קצירת העומר א"כ הוא הביטוי לכלל ישראל השב והמצוי בביתו, היא הביטוי לקידוש התוצרת החקלאית, והיא למעשה תחילת הצעידה לכיוון היעד הגדול "חג מתן תורה". חג השבועות , החג בו נראה כיצד תורת ה' קשורה היא בארץ בא רק "אם ממחרת השבת" יחול בשבת ובכ"ז יקצרו את העומר. בגלות מושגים כמו חקלאות, היו מיותרים וטוב היה אם היהודי היה יכול להסתדר בלעדיהם ולסמוך על הפריץ. אבל בשיבתנו לארצנו ולערי אלוקינו, החקלאות הופכת לעניין אחר לחלוטין. קצירת העומר מתרוממת מפעולה חקלאית גרידא והופכת לפעולה בה מאכל הבהמה מתקדש על גבי המזבח.
כשמדינת ישראל נולדה נסללה למעשה הדרך הטבעית היחידה המאפשרת לעם ישראל לצאת מן הגלות. אך בהיותנו בגלות, התורה האדירה היתה רק בבתי כנסת ובבתי מדרש, שעל אף כל הגודל שבכך, עדיין זו תורה בגלות, זו אינה תורה המנהיגה את עם ישראל להיות בבחינת "ממלכת כוהנים וגוי קדוש"
על אף בקורתנו הקשה, יש לומר כי בזכות אלו שהקימו את המדינה, גם אם לצערינו לא הלכו בדרך ה', הגענו למצב בו מרכז התורה הוא בא"י והנה עוד מעט ויהיו "רוב יושביה עליה", ואז ישתנו להם כללים הלכתיים רבים, כשמיטה ויובל, שיחלו לנהוג מדאורייתא, וגם זה מהווה צעד גדול לקראת גאולתה של התורה.

כבר הארכנו די, ולמרות שרק פתחנו פתח בענייני הספירה, ובע"ה, שנזכה להמשיך ולהרחיב.


שבת שלום,

שמואל