הדפסה
פרשת שבוע - אמור

למשמעות ספירת העומר



פרשת המועדות נזכרת בתורה מספר פעמים: בפרשת כי תשא מודגש הפן החקלאי של הרגלים ("את חג המצות תשמור...למועד חודש האביב..וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים, וחג האסיף תקופת השנה"), בפרשת ראה הפן ההיסטורי ("...כי בחפזון יצאת מארץ מצרים...ועשית חג שבועות לה' אלקיך...וזכרת כי עבד היית במצרים"), ואילו בפרשתנו הושם דגש על היות הרגל מקרא קודש האסור במלאכה ומחויב קרבן.

שלשת הרגלים מושתתים אפוא על שני אדנים: המשמעות ההיסטורית של יציאת מצרים, מתן תורה, וההליכה במדבר – מזה, ורצף עונות השנה, קרי: האביב, הקציר והאסיף – מזה.

לא בכדי שזורים שני רבדים אלה במועדי ישראל. הרובד החקלאי מבטא את מהלך הטבע הקבוע, היציב, המתנהל על פני עונות השנה, ואילו הרובד ההיסטורי מבטא את המהלך הדינמי והמשתנה של קורות עם ועולם, תוך כדי עליית מלכויות וירידתן. הן המהלך הקבוע והן זה המשתנה כרוכים זה בזה ומתאחדים במועדי השנה, תחת השגחתו של הקב'ה, בורא הטבע ויוצרו, אשר לב מלכים ושרים בידו.

גם ספירת העומר, המחברת בין חג המצות לחג השבועות, נטועה בכפל משמעות.

מחד, כמאמר בעל ספר החינוך (מצוה ש"ו): "..להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות". משמע – הרצף ההיסטורי של האירועים מעבדות לחירות האמיתית, מוביל לכך שעם ישראל ינציח לדורות את משמעות ההמתנה מיציאת מצרים למעמד הר סיני.

ברוח זו המשילו חז'ל את ספירת העומר לספירת כלה הנכנסת לחופתה, כמובא באור החיים בפרשתנו. יציאת מצרים נמשלה לאירוסין בין הקב'ה לכנסת ישראל, ואילו חג מתן תורה נמשל לקשר הנישואין, כאשר בסיומם של אותם שבעה שבועות שבין פסח ועצרת יהיו ישראל מוכשרים להיכנס לחג ככלה לחופתה.

נימוקים אלה מכוונים לחלק ההיסטורי המאפיין את החגים ואת התקופה המחברת אותם.

מאידך, ספירת העומר כשמה כן היא, וקשורה בפשט הדברים אך ורק למחזור החקלאי. מחג הסוכות ועד לחג הפסח עובד האדם את האדמה, זורע, חורש, מסקל ומשקה, ורק בחודש האביב זוכה הוא להוציא לחם שעורים ("כי השעורה אביב") מאדמתו. הספירה באה על-פניה לציין את חלוף הזמן שבין זמן הקרבת מנחת עומר השעורים בט"ז בניסן, המתירה את החדש במדינה, לזמן הקרבת מנחת החיטים, שתי הלחם המתירות את החדש במקדש בחג השבועות.

יש שהסבירו בכפל-משמעות זו את הכפילות של "מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי". היינו, שספירת "חמישים יום" באה כנגד הפן החקלאי, וזוהי הספירה שבה מתמקדת פרשת אמור דווקא. ואילו ספירת "שבעה שבועות" ( ביטוי הנזכר דוקא בפרשת ראה ולא בפרשתנו) – באה כנגד הפן ההיסטורי של ההמתנה והציפייה למתן תורה, שכן בפרשת ראה לא הוזכרו כלל חמישים יום.

עולה, כי על פי ההסבר ה"חקלאי" אין קושיה מדוע הספירה איננה בבחינת כמה ימים נותרו, שכן אין כאן המתנה, אלא ציווי לספור חמישים יום מהקרבת עומר השעורים, אשר בסיומם יובאו שתי הלחם לבית המקדש. ומדרך הטבע, ככל שמספר הימים מתרבה, הסיכוי להגיע אל המטרה ולהקריב את תבואת החטים החדשה במקדש – מתקרב עוד ועוד.

ואולם, בעוד שבשלושת הרגלים אין חיבור רעיוני בין הטעם ההיסטורי והטעם החקלאי, מצאנו כי בספירת העומר שוררת הרמוניה ביניהם. מצד השווה שבהם הוא הציפייה העמוקה להגיע לרגע הגדול. גם על פי הנימוק ה"חקלאי", מצפה האיכר כי אדמתו, אשר הוציאה לו יבול שעורים, לחם עוני, המשמש בעיקר כמאכל בהמה, תוציא את תבואתה המשובחת, את החיטה, אשר תתיר את החדש במקדש בחג השבועות. ימים אלה של ציפייה גדולה ושל ספירה מדוקדקת הינם הקשר המאחד את כלל הגוונים שבאומה, לקראת השלמת הספירה והגעתה לקשר השלם בין כנסת ישראל לאלוקיה בחג השבועות.