הדפסה
פרשת שבוע - אמור

תפקיד הכהן בחיים ולא במוות



"ויאמר ד' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו: כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו: ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא: לא יטמא בעל בעמיו להחלו: לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת: קדשים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם כי את אשי ד' לחם אלקיהם הם מקריבם והיו קדש: אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלקיו: וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדש יהיה לך כי קדוש אני ד' מקדשכם:"
ידוע הכלל שאמרו חז'ל שכל לשון דיבור הוא לשון קשה, במידת הדין כמו דבר לדור שהוא לשון שררה, ולשון אמירה הוא לשון רכה במידת הרחמים. והרי שכאן הקב'ה מדבר אל משה בלשון רפה וגם מורה לו לדבר באותה צורה אל אהרן ואל בניו, וישנה הדגשה משולשת לענין זה: ויאמר ד' גו' אמר אל הכהנים גו' ואמרת אליהם. מדוע הענין הזה של השמירה המיוחדת של הכהנים מכל דבר טומאה ומטומאת מת במיוחד באה בתורה בלשון של מידת הרחמים? הרי חומרת הדבר היא כזאת שהיינו דוקא מצפים שהדברים יהיו בלשון קשה כגידים כמו "ותגיד לבני ישראל" או לפחות בלשון דיבור?

לכן אנו צריכים להבין שעדין נמצאים אנו במסגרת ההלם של מות שני בני אהרן. וכשמדברים על עניני אבל חייבים לקחת בחשבון את רגשותיו של האדם ולא לדבר בלשון דין יבש וקר. אבל יש כאן עוד ענין נוסף לא פחות חשוב. אם מסתכלים אנו על תפקידם של הכהנים בדרך כלל בכל הדתות, רואים אנו שעיקר תפקידם קשור למות. הם אלו האמורים ללוות את מעברו של האדם מעולם הזה הגשמי אל עולם הנשמות - יהיה עולם הנשמות בדתות השונות אשר יהיה. והנה באה התורה ומדגישה שבישראל, דוקא תחום זה הקשור למיתה הוא מחוץ לתחום של תפקידם הרשמי ככהנים. בתור אנשים פרטיים, לא תאסור להם התורה להטמא לקרוביהם. אבל אין זה תפקידם הדתי. לא בגלל שענין המעבר הזה אינו קיים. הוא קיים, אבל אין זה שייך לכהן. תפקידו הוא שונה לחלוטין. תפקידו העיקרי נאמר כאן בפרשה עצמה: "כי את אשי ד' לחם אלקיהם הם מקריבם והיו קדש". דרישת טהרתם של הכהנים קשורה לקדושתם. רק מי שטהור יכול להיות קדוש. וקדושתם של הכהנים קשורה לעבודת הקודש שלהם המתבטא בעבודת הקורבנות שעיקרה קשורה לאכילה. לא אכילה סמלית או עריכת מאכלים בפני אלילים חלילה, להבדיל, ולא מאכלים המלווים את המת כצידה לדרך בנסיעתו אל חוף מבטחים כמו שהיה למשל אצל המצרים או עמים אחרים. אכילה בפועל של אנשים חיים אשר גם מצווים להנות ולשמוח באכילתם.

כמה פעמים דברנו כבר במסגרת זו על חשיבות האכילה ומשמעותה. לא נחזור כאן על אותם הדברים, רק נדגיש שפעולת האכילה היא ההנגדה המוחלטת לענין של עיסוק בעניני מיתה ולכן הדבר הראשון שעוסקים בו אחרי הקבורה ותחילת השבעה, הוא סעודת הבראה. על ידי האכילה אנחנו מקיימים את נפשנו וזאת היתה מעלתם המיוחדת של הפרושים לעומת הצדוקים שהיו אוכלים חולין בטהרה, היינו שהיו מדמים את עצמם בהתנהגותם בעולם החול לזה של הכהנים בעולם הקודש שכפי שהכהנים אסורים באכילת הקדשים בטומאה, כך היו הפרושים אוכלים את מאכליהם בטהרה.

הגבלת התנהגות של אבל באה עוד לידי ביטוי כאן ע"י האיסורים לפגיעה כל שהיא בגופו של המתאבל: "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת." גם דברים אלו היו ממנהגם של אומות העולם ועדין אפשר לראות כדוגמתם היום בעולם. הפגיעה בגופו של האדם המתאבל כאות כבוד למת באה להביע, ולו באופן סמלי, התנהגות של התאבדות. אחרי מותו של המת, כביכול אין טעם לחייהם של החיים. אבל בהתנהגות כזאת, גם מעידים על כך שמאמינים שהמת הוא באמת מת לגמרי, היינו אין כאן אמונה לא בחיים נצחיים ולא בתחיית המתים. ולכהנים יש איסור חמור יותר מאשר לכלל ישראל בענינים אלו כי הרי תפקידם הוא דוקא להבטיח לאדם הפרטי כמו לכלל ישראל שיזכו לחיי עולם הבא על ידי תשובה וכפרה. לכן "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" כי תפקידו של הכהן הוא להיות הנציג של התורה כתורת חיים.