הדפסה
פרשת שבוע - אמור

היסוד הלאומי של התורה



הפרשה פותחת בהתראה המכוונת אל הכהנים בני אהרון להישמר מטומאת מת. לא האבל הוא האסור, אלא התנהגות אבל לא נאותה. הכהן הוא האחראי על עבודת ד' שהוא אלקים חיים. התחייבותו וחובתו היא לגלות את נצחיות החיים מעבר לכאב של המות. הטומאה המלווה את המיתה נובעת מכך שהגוף נשאר כנרתיק שהתרוקן מתוכנו החי. הטומאה של הגופה מעידה על אמיתת החיים שהיו בה. הכהן הוא יותר מכל אחד אחר צריך בהתנהגותו להעיד על המשכיות החיים של הנפטר ולכן להמעיט בסימני אבל חיצוניים כלפיו. אבל כשמדובר בקרוב ממש, התורה מכירה בזכותו לטפל בעצמו בכל הקשור לצרכי המת.

מיד אחר כך, התורה מרחיבה את האופק לכל מיני מגבלות שמעמדו של הכהן מכתיב לו כדי שלא לחלל את שם השם. הקדושה מתבטאת במיוחד בחיי המשפחה ובהעמדת תולדות וזה התחום שעליו תתרכז התורה כאן. הכהן הוא המעיד מעל לכל על אחדות השם. הוא היודע מה משמעות המילים "ד' אחד". כשאנחנו פונים לכיוון בית המקדש בתפילותינו, אנו מצהירים בכך שאנו מצרפים את כוונתנו בתפילה אל כוונת מי שהיה עובד באותו בית וידע למי הוא עובד. לא אל הבית לבד פנינו, אלא לכך שאפילו אם אין אני יודע לפני מי אני עומד בתפילתי, לא אל רגשותי ולא אל דמיוני אני מפנה את תפילתי אלא למי שהכהנים עבדו בבית הזה - אליו אני פונה.

בהמשך הפרשה תעסוק התורה בכל הקשור במועדים. יש כאן חזרה שלימה על לוח השנה העברי, לוח שנה המרכז ומתמצת במסגרת המחזור השנתי את השקפת עולמו על מהות ההיסתוריה המתפתחת מתחילתה ועד השלמתה, שאינה סוף אלא שוב התחלה חדשה, מעולה ונשגבה מקודמתה ואשר גם היא תגיע ליעודה ותתן מקומה לזו הבאה אחריה, תחל שנה וברכותיה.

אחד הענינים נראה כתופס כאן מקום ללא פרופורציה. מתוך כל פרק כ"ג העוסק במועדי השם, ואשר יש בו מ"ד פסוקים, מפסוק ט' עד פסוק ט"ז, היינו תשעה פסוקים עוסקים בספירת העומר. כחמישית מהפרשה כולה. פסח זוכה לארבעה פסוקים, ראש השנה לשני פסוקים, יום כיפור לשישה פסוקים. רק סוכות זוכה ליותר מזה: עשרה פסוקים (ל"ד-מ"ג) על כל מצותיה המרובות, סוכה ולולב ולמען ידעו דורותיכם.

למספר הפסוקים היחסי יש משמעות ביודענו את חסכנותה של התורה שאין בה מילה ואף לא אות או תג מיותר ח"ו. התורה מסבירה לנו שעלינו לספור את הימים מפסח עד שבועות, הימים והשבועות, ולא נותנת לנו את התאריך של היום החשוב ביותר בהסתוריה של העולם אותו יום השישי בסיון שהכל היו תלויים ועומדים בו: אם מקבלים ישראל תורה מוטב ואם לאו מחזיר אני אתכם לתהו ובהו. במילים אחרות, מסבירה לנו התורה שכדי שיתאפשר מתן תורה היה צריך ביציאת מצרים. אין כאן שני אירועים נפרדים זה מזה אלא מהלך אחדותי שמתחיל בזה כדי להגיע לזה. בהר סיני נאמר אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, לכן עלינו לזכור שכל השייך לכהנים אינו שייך להם כי אם ביפוי כח כביכול מעם ישראל כולו. ולכן כל השייך לכהנים שייך לכתחילה לישראל. אם חנוכת המשכן לקח שבעה ימים וביום השמיני השם נראה אליכם, כאן הכנסת ישראל לכהונת עולמים הוא שבעה שבועות וביום השמיני שהוא יום החמישים ירד השם על הר סיני לעיני כל ישראל.

לא מתייחס כאן לשינויי המנהגים בין העדות – לעומר, בעומר, ימים, שבועות – לכולם יש משמעות בהתאם לתפקידה המיוחד של כל עדה בתוך כלל ישראל ומכאן החשיבות לכל אחד לשמור על מסורת אבותיו. התקופה הזאת, כפי שכבר צויין כאן מספר פעמים, מהווה כמין דגם מיצג של ההסתוריה הלאומית של עם ישראל המתוחה בין שני הקצוות של פסח ושבועות. המצוה הניתנת כאן מיועדת לקיום בארץ ישראל. כמו כל החגים והמועדים היא מתייחסת לאירועים שהתרחשו בחוץ לארץ בהתהוות ישראל לעם. אבל ההבדל הוא שפסח הוא אירוע ומתן תורה הוא אירוע, אבל לכתחילה החמישים יום שבין פסח לעצרת כלשונה של תורה הם לא אירוע. הרבה דברים התרחשו באותם הימים, לחלקם יש לא רק איזכור בתורה אלא גם מצוה להזכירם ולא לשכחם. מתן מימד ליטורגי לאותם חמישים יום על פרטי פרטיהם של הפסוקים המתארים את הפיכת הזמן העובר מאליו לזמן המקבל מעמד מיוחד בכך שלא נותנים לו סתם לזרום, אלא נעשים מודעים לכך שהזמן עובר. המודעות על הנבנה והגדל בתוך הזמן העובר היא ההתגברות של החיים על הזמן. הפיכת הזמן לנצח.

מכאן גם חשיבותה של אותה המחלוקת המפורסמת בין הצדוקים והפרושים על ממחרת השבת. הראשונים היו אומרים ממחרת השבת - שבת בראשית. ולכן ממחרת השבת הוא תמיד יום ראשון בשבוע. לעומתם אמרו הפרושים: ממחרת יום טוב של חג המצות. מה ביניהם המשמעות של מה הוא היסוד האמיתי ליום החמישים, או במילים אחרות על איזה קרקע מושתתת התורה. צדוקים אומרים: שבת בראשית. מאי שבת בראשית יחס לבריאת העולם. מה הוא היסוד של התורה האמונה בבריאת העולם. בריאת העולם ומתן תורה שייכים שניהם לזמן מחוץ לזמן, אירועים לא הסתוריים בטבעם ובמהותם. זאת היא ההגדרה של הדת. מימד בלתי היסתורי בצד חיי היום יום של נסיבות פוליטיות ותרבותיות כאלו או אחרות חסרות חשיבות ומשמעות מבחינה דתית. לכן אפשר להיות "יהודי" בכל מקום ותחת כל שלטון, לקבל מרות יון כל עוד אפשר לאכל כשר עם השגחות למהדרין. והפרושים אומרים - והלכה כמותם - כי היסוד לתורה הוא יציאת מצרים. לא אירוע א-הסתורי בעליל אלא להיפך אירוע היסתורי ממדרגה ראשונה; ומאז, את ירידתה של התורה אל המציאות הארצית מכינים דרך המודעות של המשמעות ההיסתורית של התהוות ישראל לעם. התורה היא הנתנת לעם ישראל ולכן העם קודם לתורה: בשביל ישראל הנקראים ראשית ובשביל התורה הנקראת ראשית. ואמיתת שתיהן היא רק בארץ ישראל ובירושלים - כי שם עלו שבטים, שבטי י-ה עדות לישראל כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד עולם.