הדפסה
פרשת שבוע - אמור

חיים של קידוש ה'

ולא תחלו את שם קדשי, ונתקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם (ויקרא, כב, לב). יש כאן ב' מצוות, עשה ולא תעשה: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל. ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: 'ולא תחללו את שם קדשי'" (רמב"ם יסוה"ת, ה, א).
ומצות קידוש השם יש לה שני פנים: חיים של קידוש השם, ומיתה על קידוש השם. ונאמרו בזה הרבה כללים ופרטים, כיצד יוכל האדם להיות תמיד מקדש שמו יתברך, וכאן ידובר רק על מקצת מקצתם בקצרה.
מיתה על קידוש השם - כיצד? כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל לעבור על אחת משלוש עבירות של עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, והעכו"ם אומר לישראל: עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג הישראל ואל יעבור. ואם אמר העכו"ם
להעבירו בפני עשרה מישראל, ייהרג ואל יעבור, אפילו נתכוון העכו"ם להעבירו על אחת משאר מצוות התורה. ובשעת גזירת שמד ייהרג ולא יעבור שום מצוה אפילו בינו לבין העכו"ם. וכל מי שנאמר בו "ייהרג ואל יעבור" ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו. ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן. ועליהם נאמר: "כי עליך הורגנו כל היום", ועליהם נאמר: "אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח" (עפ"י: רמב"ם, יסודי התורה, פ"ה, ב-ג-ד).
חיים של קידוש השם - כיצד?
(א) "כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מנפי הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם" (שם, י').
(ב) "אם דיקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר' (שם, הי"א).
פרישה מעבירה ועשיית מצוה אך ורק לשם שמים בלבד - יש בהן משום קידוש השם. כלומר, נוסף לעצם הערך הגדול של הפרישה מעבירה, וכן של עשיית המצוה, הנה כיוון שכל כוונתו לשם שמים בלבד, הרי הכוונה הזאת מעלה ומרוממת את מחדלו ומעשהו למעמד של קידוש השם. התכוונתו של אדם זה לשם שמים בלבד, שולפת אותו מכל צל של אנוכיות מכל תלות שהיא, ונמצא אדם זה חדל או עושה אך ורק מחמת היותו מקבל על עצמו עול מלכות שמים. הוא חופשי מכל שיעבוד לעצמו
ולזולתו, לתקוות ולפחדים, ואינו אלא עבד ה'. הוא "מקדש את השם", מפני שהוא מרומם את רצון השם יתברך למעלה למעלה מכל גורם אחר כלשהו, והכל בטל ומבוטל אצלו מפני רצון מלכו של עולם.
ואם כל הליכותיו של אדם הן של צדק ויושר ואהבה וענווה, עד שכל רואיו בכך ישתבחו בו וישתוקקו ללכת בארחותיו מפני שהוא משמש להם מופת חי של עבד ה', "הרי זה קידש את ה'", באשר הוא מגדל אור לכל מבקשי נתיבה במים עזים של חיי
עולם הזה לקראת חיי עולם הבא. הוא שדרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום, מגלה בחייו את מיטב חזונותיה של תורה אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הוא פירוש מלא לתביעותיה של תורה מן האדם מישראל. כל רמ"ח ושס"ה שלו הן בפועל ממש תרי"ג עשין ולאווין של תורה. דמותו של אדם יקר זה אוחזת בציצית ראשם של כל הבאים במחיצתו ומנשאה אותם למרום מעלותיה של תורה. דמותו המאירה של אדם יקר זה מקרינה במוחם ולבם של כל המביטים בו השקפת עולם ותפיסת חיים של תורה. עליו יעיד קונו: "עבדי אתה. ישראל אשר בך אתפאר".
חיים של קידוש השם, הם חיים שכולם קודש לה'. חיים לשם שמים המרבים כבוד שמים.
שנינו: "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרין ברכת אבלים, ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם, פחות מעשרה" (מגילה כג, ב) ו"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (שם) "כל דבר שבקודשה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל. (רמב"ם תפלה, פ"ח ה"ו).
"כל דבר שבקדושה", כל דבר שיש בו קידוש שם שמים ברבים, צריך עשרה שהוא מנין של "עדה", ובזה מתקיים: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". זה ייעודה של עדת ישראל שתהיה עדה מקדשת השם. שתתחבר ותתאחד ותתלכד לשם המטרה של קידוש שם שמים. ובכך היא נעשית עדת ה', עדה אשר שם שמים נקרא עליה.
"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול". וכדי שבית ישראל כולו יקדש שם שמים, חייב כל יחיד להיות מקדש השם, וחייבת כל עדה בישראל להיות מקדשת השם. וצירוף זה של יחידים ועדות בישראל מקדשי השם בונה את בית ישראל כולו כחטיבה של מקדשי השם. חזון קידוש השם הוא נשמת האומה כולה. הוא תוכן חייה הלאומיים מעולם ועד עולם. "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". עם זה, תחילת בריאתו לשם כך היתה: שבכל חייו יתגדל ויתקדש שם שמים. וכל עוד מחזיק עם זה במעוזו זה נקרא עליו שם ה', ודגלו עליו אהבה.
"אלהים נצב בעדת אל".
והלשון "נצב" משמעה: "שהוא עומד שם תמיד, דוגמת המלך העומד בעיר המלכות, ששם הוא עיקר מלכותו וישיבתו" (מהר"מ אלשאקר, ב"מדרש שמואל" אבות פ"ג).
ממניין עשרה והלאה מתחילה המסגרת של עדה, של כלל, תחת אשר לפני כן היה כאן רק ענין של יחידים. ומסגרת של כלל היא כלי למלכות. וכל כלל אשר מאחד אותו חזון של קידוש שם שמים, עליו ניתן לומר: "שכינה עמהם". וכל יחיד המצרף עצמו למניין העשרה הריהו כנכנס למקדש מלך ועיר מלכותו. כל יחיד כזה יוצר עדה
לאלהים. עדה חיה לשם אלהיה, ולקידוש שמו בעולם.
(מתוך "מן הבאר")