הדפסה
פרשת שבוע - אמור

אמת פנימית או חובה?

פרשה ארוכה עוסקת במצוות החגים, ובעיקר - בקרבנותיהם. והנה, בעיצומה של הפרשה - בין קרבן שתי הלחם של חג השבועות לבין מצוות התרועה בראש השנה - מופיעות שתי מצוות אשר אינן שייכות לכאן מכל וכל: לקט ופאה. "ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט; לעני ולגר תעזוב אותם". על כך ידוע הסברו של רש"י בשם ר' אבדימי בר' יוסף:
"מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים: פסח ועצרת מכאן וראש השנה יום הכיפורים מכאן? - ללמדך שכל הנותן לקט, שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו".

מקבילים לכך - דברי הגמרא בסוף מסכת ברכות (דף נה, א):
"כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שולחנו של אדם (=שמאכיל עליו אורחים עניים) מכפר עליו".
השוואה זו - בין מתנות העניים שבשדה לבין הקרבנות - יש בה הרבה יותר מאשר הבעת הערכה למתנות העניים. ועל כך עומד המהר"ל, בספרו 'גור אריה' על אתר. הקרבן, מה הוא מבטא? - את עמידתו של האדם כעבד ה', אשר הוא וכל אשר לו שייכים לאדון הכול. וזה מה שמבטאות המתנות לעניים. אתה ורכושך - לא לך שייכים, כי אם לרבונו של עולם.

הסבר זה של המהר"ל עומד בסתירה לדברים שכתב בעצמו במקום אחר (גור אריה, סוף פרשת יתרו). שם מסביר המהר"ל מדוע שלוש מצוות מוזכרות בתורה בלשון תנאי, "אם...", והכוונה למצוות הקמת מזבח (אם מזבח אבנים תעשה), למצוות הלוואה לעני (אם כסף תלווה את עמי) ולמצוות הקרבת העומר (ואם תקריב מנחת ביכורים). שם אומר המהר"ל ששלוש מצוות אלה במיוחד צריכות להיעשות מתוך נדיבות לב ולא רק מתוך ציות לציווי הא-להי:

"כי אם בונה מזבח... מכוח גזירת המלך בלבד - אין זה עבודה. כי העבודה צריך שיהיה עוד לו מרצונו, ואז נקרא 'עובד'; אבל אם הוא מוכרח, אין זה 'עובד'. וכן אם הלווה כסף כאילו מקיים מצוות המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצוות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה: 'ולא ירע לבבך'. וכן הקרבת העומר... להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכול - זה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו..."
ואם כן חזרה השאלה למקומה. איזו עשייה עדיפה? עשייה מתוך צייתנות לדבר ה' או עשייה הבאה מתוך הבנה והזדהות?

הבחנה פשוטה בין שתי המצוות שבהן עוסק המהר"ל תורה לנו את הדרך. בפרשת יתרו מדבר המהר"ל על מצוות הלוואה, ואילו בפרשתנו - על מצוות לקט ופאה. ההלוואה ניתנת לעני מסוים, ועל בסיס של אמון אישי בין הנותן לבין המקבל. נתינה זו - אל לה להיעשות כחובה מאולצת, אלא "עם כל הלב". שונות ממנה מתנות העניים שבשדה. כאן אין נתינה אישית לעני מסוים, אלא עזיבה לכל הקודם. יתרה מזו. אסור לו לבעל השדה לנקוט פעולה שתביא לכך שהמתנה תגיע לידיו של העני שבחר. השארת הלקט והשכחה, מבטאות אפוא דווקא את צד החובה הכללית שיש לאדם כלפי כלל העניים, ולא את רגשותיו - רגשות אהבה או רחמים - כלפי עני מסוים.

בזאת תירצנו את דברי המהר"ל אודות מתנות העניים. אולם עדיין קשים לנו דבריו בעניין הקרבנות. כאן מדגיש הוא את צד החובה שבהם, בעוד שבפרשת יתרו מדגיש הוא את צד הרצון שבהם. ייתכן שבזה שונות שתי המנחות זו מזו: העומר - הבא בראשית הקציר, אמור לבטא דווקא את צד הכרת התודה שלנו, ואילו שתי הלחם אמורות לבטא דווקא את צד החובה שבקרבנות, ולכן דווקא אליהם סמכה התורה את הציווי על הלקט ועל הפאה.

כשם שהדברים אמורים במצוות החברתיות (הלוואה מול פאה ולקט) ובמצוות המקדש (עומר לעומת שתי הלחם), כך אמורים הם ביחס למצוות הלאומיות: כיבוש הארץ ויישובה. יש ביחס לארץ צד של מילוי חובה כלפי ה' א-להינו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הארץ "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". ויש ביחס לארץ צד של הזדהות אישית, אהבה לארץ כולה, לכל חבל מחבליה ולכל רגב מרגביה; אהבה המתעמקת על ידי שורשים היסטוריים ברמה הלאומית, ושורשים אישיים ברמה הפרטית. וכשם שבמצוות האחרות משלימים שני הצדדים - החובה והרצון - אלו את אלו, כן הוא ביחס לארץ, שעלינו לבנות את תודעת הקשר אליה גם על צד החובה הנכפית עלינו מלמעלה בפקודה א-להית וגם על חיבת הארץ הצומחת מלמטה. "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, גם ה' יתן הטוב וגם הארץ תתן את יבולה".

הרב עזריאל אריאל/ מתוך עלון "באהבה ואמונה" בהוצאת מכון מאיר