הדפסה
פרשת שבוע - קדושים

ייחוד עם ישראל וקדושתו

השבת בזכות החיבור בין פרשיות אחרי מות וקדושים, אנו יכולים לשים לב לדבר שבדר"כ אינו בולט לעין. כאשר פרק יח שהוא סוף פרשית אחרי מות עוסק בפרשת עריות, פרק יט המתחיל את פרשת קדושים עוסק בענייני מדינה ועניינים שבין איש לרעהו ולמשפחתו ואז חוזר פרק כ' ועוסק בעונשים של פרשת עריות. וקשה מדוע לא נתנה התורה את עונשי העריות בפרק יח גם כן, אלא הכניסה פרק מחבר או מפריד בין תיאור המעשים לחזרה על המעשים יחד עם העונשים?
פרשת עריות בעצם עוסקת כולה, במילוי תאוותיו של האדם בניגוד לדרכי העולם הרגילות. בעוד מנהג העולם הוא חשיבות המשפחה והשימור של מה שאנו יכולים להגדיר בצורה של הלימוד והידיעה של אמונתנו מאב לבן ומבן לבנו; באה פרשת עריות ומעוותת את היחסים התקינים הצריכים להיות במשפחה ומשבשת את סדרי הדורות.
ואכן מלמדת אותנו התורה ואומרת לנו שאותם הדברים הם אלו שעליהם בקיומם "וחי בהם".
אזי אומרת לנו התורה בקיום הדברים הנ"ל שבפרק יח "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם"; ואיך יבא דבר זה לידי ביטוי בכך ש"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו" כל זאת משום ש"אני ד' אלקיכם". ומלמדים אותנו חז'ל שעל אף שחייב בכבוד הוריו היות וגם הם חייבים בכבוד שמים, אם מבקש לחלל שבת אין שומעים לו ובכך כיבודו. והרי קשה וכי היתה הווה אמינא לחלל שבת והרי בכיבוד אב ואם יש מצוות עשה אחת ואילו בחילול שבת עובר בעשה ובלאו. אלא דוקא מלמדת אותנו התורה בכך את מהות אמונתנו שהרי אף אחד מאיתנו לא שמע ישירות מפי הקב'ה על קיום המצוות (אמנם נשמות ישראל כולם הייו במעמד הר סיני, אך לא בכך הכוונה), אלא מי אמר לו שצריך לקיים את המצוות, מי לימד אותו אמונה בד', הרי זה אביו ואמו אם כן הם אמרו קיים המצוות ועכשייו אומרים אל תקיים. אומרת לנו התורה בכ"ז אין אתה מחלל שבת.
ולכן לאחר שמביאה לנו התורה את פרשת העריות ומזהירה מפני החשיבות של השמירה על מסגרת קדושת המשפחה, מביאה התורה אזהרות ועניינים הקשורים במדינה ובבין אדם לחבירו ורק לאחר מכן חוזרת על עניינינ עריות ועונשיהם ללמדנו שבשבירת מסגרת המשפחה, לא רק פוגעים בקדושת הפרט, אלא מכך תגיע גם פגיעה במסגרת הכללית של המדינה והבן אדם לחבירו. ןלכן שתי הפרשיות היחידות שבהם אומרת התורה "דבר אל כל עדת בני ישראל" הם כאן ובלקיחת השה איש לבית אבות שה לבית. כי בכך ששומר את הבית שומר גם את מסגרת המדינה. וכך חותמת התורה את שתי הפרשיות ואומרת "והיתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", שתהיה הבדלתכם מהם לשמי ובכך שלא יאמר האדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, או אי אפשי ללבוש שעטנז, אלא יאמר אפשי, אך מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. שהרי בכך מבטא הוא שרצונו לעשות רצון אביו שבשמים ממש.
ולכן בתחילת הפרשה פתח ואמר "קדושים תהיו" כאזהרה המתייחסת לכלל האנושות בבחינת דברי הפילוסופים גבי הרעות, שמי שלא מתאווה אליהן הריהו יותר חשוב מהמתאווה אליהן בהתייחסותם לרעות המפורסמים אצל כל בני האדם כשפיכות דמים וגניבה וכד' אך השני מתייחס ליחודו של עם ישראל משאר האומות וזה בחינת מה שאמרו חז'ל לגבי הרעות שהכובש יצרו מהם חשוב וגמולו יותר גדול והם בתורות השמעיות שאלמלא תורה לא היו רעות כלל.
והחיבור של שני העניינים יחדיו בא ללמדנו שבאמת הא בהא תליא, ואי אפשר לנתק ביניהם כלל ובקיום אלה מתייחדים אנו משאר האומות ומתקדשים לד', כלומר נהיים מופרשים לו לבדו - עד ביאת משיח צדקנו בב"א.