הדפסה
פרשת שבוע - אחרי מות

צעד אחד קרוב מדי...

אחרי מות(ויקרא טז-יח)

צעד אחד קרוב מדי...

פרשת השבוע שלנו, פותחת בסיפור, על מותם הטראגי של בני אהרון הכהן, נדב ואביהו.

התורה מתארת את האירוע במילים הבאות: "ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם, וימותו לפני ה'" (ויקרא י':2), ולאחר מכן מספרת לנו התורה, כיצד הוצאו שניהם אל מחוץ למחנה, כשבגדיהם עדיין על גופם ("ויישאום בכותונתם אל מחוץ למחנה" פרק י':5). נשאלת השאלה, כיצד יתכן שבגדיהם ניצלו מהאש? כיצד יתכן שהאש, שהצליחה להרוג אותם, לא שרפה גם את בגדיהם? רש"י מסביר, כי למעשה שניהם מתו ממכת חשמל, כתוצאה משני ברקים שיצאו מתוך 'קודש הקודשים' , כך שלא הייתה שם 'אש' במובן הרגיל של המלה.

איזה גורל אכזר! אנו חייבים להניח, שהם ביצעו כנראה פשע חמור מאד, בשביל 'לחטוף' כזה עונש מהקב'ה! מה היה החטא הגדול והנורא שלהם?

מסתבר, כי לאחר זמן המתנה ארוך ומייגע, עד לחנוכתו של המשכן, נדב ואביהו היו כל כך נלהבים להתקרב לקב"ה דרך עבודת המשכן, עד שלקחו מחבתות של קטורת, על דעת עצמם ומיהרו להיכנס מייד אל תוך 'קודש הקודשים'.

ביום זה היה נכנס הכהן הגדול לתוך 'קודש הקודשים', בכדי למלא את עבודת היום הקדוש.

הבעיה הייתה, ש'קודש הקודשים' הוא מקום מיוחד, מקום שהכניסה אליו מותרת רק לאדם אחד ורק פעם אחת בשנה – ביום הכיפורים. ביום זה היה נכנס הכהן הגדול לתוך 'קודש הקודשים', בכדי למלא את עבודת היום הקדוש.

נדב ואביהו נכנסו אל תוך האזור המקודש ביותר במשכן. הם נכנסו למקום, שבו המבנה האישיותי שלהם פשוט לא יכול היה לשרוד. עוצמת הקדושה ששררה בתוך קודש הקודשים, הייתה מעל לגבול הסיבולת של השניים ולכן אפשר לומר, שהם פשוט 'התאיידו'.

התורה מכנה את נדב ואביהו – "בקרובי" (ויקרא י':3). הקב'ה רואה אותם כאנשים הקרובים אליו. הרי היו להם כוונות טובות – הם רצו להתקרב, להתאחד, לתקשר באופן האינטימי ביותר עם הקב'ה. מובן שהקב'ה מעוניין בקרבתם של בני האדם, אך בכל זאת קיימים גבולות המגדירים את אופייה של הקרבה הזו.

נדב ואביהו חצו את הגבול... ולכן התגובה של הקב'ה הייתה בהתאם.


החסד האולטימטיבי

האירוע הזה מלמד אותנו, שקיימת חשיבות רבה לקיומם של גדרות וגבולות בכל מערכת יחסים, אפילו במערכות יחסים שאנו מנהלים עם הזולת. קיים גבול דק ביותר, בין הרצון להתקרב זה לזה, לבין מצב שהופך לקרבה, שאיננה בריאה עבור השניים.

הגמרא מביאה בפנינו את המשפט המעניין הבא: "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק". ההסבר הפשוט לאמרה הזו, הוא שהעגל רעב וכמובן שמאד היה רוצה לאכול, אך אפילו יותר מכך, הפרה מתמלאת בחלב, שמכביד עליה ולכן היא רוצה להוציאו מגופה ולהאכיל בו את העגל שלה.

שמעתי מפיו של הרב שמחה וסרמן, שיש להבין את המשפט הזה בצורה שונה לגמרי. הלא אם רצונה היחידי של הפרה, היה להיפטר מהחלב העודף בגופה, הרי החלב היה יוצא ממנה בשטף גדול ופתאומי. ובמציאות הרי אנו רואים, שהחלב יוצא מגופה בקצב ובכמות המתאימה בדיוק לצרכיו הספציפיים של העגל שלה. אז כשהגמרא אומרת "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק", היא למעשה מתכוונת לכך, שיותר משהעגל רוצה לאכול, הפרה רוצה שהוא יאכל – לא לטובתה האישית (כלומר, לא לטובת הנוחות האישית שלה), אלא לטובתו הבלעדית של העגל. הפרה רוצה שהעגל יאכל, משום שזה מה שטוב עבורו!

החסד האמיתי יותר, הוא לעשות צעד אחד לאחור, להרחיק את הנר שלי מנרו של חברי ולהניח לו לבעור בכוחות עצמו.

מערכת יחסים תקינה, היא מערכת הפועלת באופן כזה. חייבים להיות בה אלמנטים של דאגה, נתינה וקירבה. אך אסור שהקרבה והנתינה תהיינה חונקות וכובלות. אנשי הקבלה מסבירים את הנקודה הזו, בעזרת המטאפורה הבאה: אם יש לי נר שדולק ולאדם שלצדי יש נר, שאיננו דולק, אז אם אבחר להדליק את נרו של חברי בעזרת הנר שלי – תהיה זו פעולה של חסד וטוב לב אמיתי. אך ברגע שהנר השני דולק, החסד האמיתי יותר, הוא לעשות צעד אחד לאחור, להרחיק את הנר שלי מנרו של חברי ולהניח לו לבעור בכוחות עצמו.

תפקידם של ההורים (או למעשה של כל מחנך באשר הוא), להביא את הבן או התלמיד למצב של עצמאות בוגרת ובלתי תלויה באחר. הרמב"ם כותב בהלכות צדקה, שהרמה הגבוהה ביותר של צדקה שניתן לתת, היא יצירת מצב, בו העני יגיע לעצמאות כלכלית, על-ידי מתן מתנה, תרומה, הלוואה או אפילו הצעת עבודה.

מערכת יחסים תלותית, היא מערכת שאיננה בריאה; מדובר ב'קירבה גדולה מדי'.


מדיניות 'הדלת הפתוחה'

המשנה (במסכת אבות, פרק ה', משנה י"ג) מתארת סוגים שונים של בני אדם, על-פי הדרך בה הם חולקים את רכושם עם הזולת. סוג אחד של אנשים שהמשנה מזכירה, הוא הסוג שנוהג עם חבריו בפתיחות מוחלטת ואומר: "שלי שלך, שלך שלי" (כל מה ששייך לי – שייך גם לך וכל מה ששייך לך – שייך גם לי).

המשנה אומרת, שאנשים כאלה הם בורים ועמי ארצות.

בואו נאמר, שאדם מסוים מבקש להפוך את ביתו ל"בית פתוח", בית בו כל אחד מוזמן להיכנס או לצאת ממנו.

מדוע? משום שמערכת יחסים כזו היא כאוטית לחלוטין. אם שלי, שלך ושלך שלי, נוצר למעשה מצב, בו לאף אחד אין שום דבר שבאמת שייך לו!

בואו נאמר, שאדם מסוים מבקש להפוך את ביתו ל"בית פתוח", בית בו כל אחד מוזמן להיכנס או לצאת ממנו, בהתאם לרצונו החופשי. נשמע נהדר, נכון? האמת היא שזה לא כל כך רצוי, משום שאותו אדם, החפץ כל כך להעניק מעצמו, מאבד למעשה את כל הבסיס לנתינה שהיה לו. אם אתה מזמין אותי, הרי שההזמנה הזו איננה שווה דבר. כיוון שכל אדם רשאי להיכנס או לצאת מביתך, הרי שזה כבר לא ממש ביתך ואתה כבר לא ממש מזמין אותי!

לא קיים שום דיסטאנס, שום מרחק, שום גבול בין בני האדם. לאור כל זאת, ברור לנו מאד מדוע קרסה שיטת הקומוניזם, שביטלה את כל הגבולות הקיימים בין בני האדם.


לשמור על הזהות העצמית

כאשר התורה מנסה להגדיר את מערכת היחסים בין הקב'ה לעם ישראל, היא בוחרת להשתמש במושג "כורת ברית" (ביטוי המופיע בספר שמות ל"ד:10, או בספר דברים כ"ט:1). אם נתעמק במשמעות המילולית של המושג הזה נגלה, שקיימת בתוכו סתירה פנימית. "כורת" – מלשון כריתה, חיתוך, ניתוק דבר אחד מדבר אחר ולעומת זאת – "ברית" – משמעותה, הצטרפות או התאחדות סביב מכנה משותף אחד!

המהר"ל מסביר, שהדרך הטובה ביותר להתקרב למישהו, איננה לוותר על כל מה שיש ברשותנו, אלא "לכרות" מעצמנו חלק מסוים, חלק מיוחד ולחלוק אותו עם הזולת. בדרך שכזו, תמיד יישאר בנו הרצון להיות קרובים אל אותו האדם, משום שיש ברשותו חלק כל כך משמעותי מה'עצמי' שלנו. יחד עם זאת, במצב כזה אנו עדיין מצליחים לשמור על הזהות הייחודית שלנו.

מדובר ביכולת שלנו לדעת, היכן להציב את הגבולות שלנו.

מדובר ביכולת שלנו לדעת, היכן להציב את הגבולות שלנו. אם נצליח להציב את הגבולות בחוכמה, נוכל להגיע לקרבה בריאה וטובה עם כל אדם בעולם. יתכן שנרצה להתייעץ עם אחד מעמיתינו לעבודה על נושאים כלכליים, או לדבר עם הרב שלנו בנושאים רוחניים, או לשוחח עם שכן שלנו על פוליטיקה מקומית. אך כאשר קיימת בחיינו קירבה יתרה לכל אדם באשר הוא – זהו מתכון בטוח להתפרקות עצמית של ה'אני'.

הכלל הזה נכון גם בעניינים של אינטימיות פיזית, הקיימת בין שני אנשים. אנו חייבים להציב לעצמנו גבולות באופן ברור ואובייקטיבי, בכדי שבמצבים בהם היצרים מתלהטים, לא נחצה גבולות שלא היינו רוצים לחצות. זוהי הסיבה, שבגללה מתנגדת התורה למתירנות מינית, או אפילו ל'חיבוקים חברתיים' בין גברים לנשים. משום שאם אני עושה זאת עם כל אחד, מה בעצם אני משאיר לבן או בת הזוג שלי?!


המבחן היהודי

לפני שהקב'ה העניק לנו את התורה במעמד הר סיני, הוא ציווה על משה רבנו לקבוע גבול, מעין גדר דמיונית, שתקיף את כל הר סיני ותמנע מאנשי העם להתקרב אל ההר הקדוש. ההוראה הזו הייתה כנראה כל כך חשובה, עד שהתורה חוזרת עליה שלוש פעמים: בספר שמות י"ט:12, י"ט:21 וגם י"ט:24.

"קירבה גדולה מדי" הייתה מעין 'מבחן יהודי' לאורך כל הדורות. יש בנו רצון וכמיהה עמוקים ביותר להושיט יד, לתקן את העולם כולו, להביא שלום עולמי ולזרז את ביאת המשיח. כאשר קיימת בנו להיטות כה גדולה להשפיע על העולם, אנו עלולים לרוץ מהר מדי, לכיוון הלא נכון.

כל הצלחה בחיים תלויה בידיעה, לאן אנו הולכים ואיזה מרחק עלינו לעשות. קיימת חשיבות רבה לניצול הדחפים שלנו בכמות הרצויה, במקום הנכון ובזמן הנכון. יתכן וזוהי הסיבה, שבשלה העיר ירושלים – המקום הקדוש ביותר ליהדות – היא עיר 'מוקפת חומה'.

נדב ואביהו התעלמו מהחשיבות הגדולה של הגבולות ומסתבר שהייתה זו טעות קטלנית ביותר.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.