הדפסה
פרשת שבוע - תזריע

ביד הלשון

שתי הפרשיות של השבת עוסקות כידוע בענייני נגע הצרעת, וחז'ל מלמדים אותנו שהצרעת היא נגע חיצוני המצביע על נגע פנימי. וכך אומרת הגמרא על הפסוק: "זאת תהיה תורת המצורע" - "זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". ומביאה הגמרא בהמשך: "אמר רבי יוסי בן זימרה כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו", והמקור לכך זה הסמיכות בתורה:"השמר בנגע הצרעת.." ולאחר מכן: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". מכאן למדים על הקשר בין צרעת ללשון הרע.

הגמרא עוסקת בהרחבה בענין לשון הרע, ומדגישה  את החומרה של עבירה זו. אנו נביא רק דברים ספורים: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרה: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'אשר אמרו ללשוננו נגדיר שפתינו איתנו מי אדון לנו‘", ועוד יותר מכך אומרת הגמרא: "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקב'ה אין אני והוא יכולים לדור יחד בעולם"! ובהמשך מביאה הגמרא: "אמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עוונותיו עד השמים", וכן: "תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עבירות כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" - דברים נוראים! ובירושלמי כתוב: "ארבע דברים שהם נפרעים מהאדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים"- עבירות נכבדות בפני עצמן, וממשיך הירושלמי: "ולשון הרע כנגד כולם"!

מדוע לשון הרע זה חטא כל כך חמור? מלבד הנזק של לשון הרע, אליו לא נתייחס, ישנו דבר מהותי יותר. המיוחד שבאדם זה הדיבור, הדיבור הוא הדבר שמיחד את האדם משאר הבריאה, וכמו שמתרגם התרגום את הפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - "והוות באדם לרוח ממללא", הדיבור הוא האדם, וכיון שכך אם יש רוע בדיבור יש רוע באדם, זה לא דבר חיצוני אלא דבר מהותי, זה קלקול במהות האדם!

הלשון זה ביטוי לטוב שבאדם או לרע שבאדם. מספרים חז'ל: "אמר רבי שמעון בן גמליאל לטבי עבדו: פוק זבין לי צבו טבא משוקא (צא, וקנה לי דבר טוב בשוק) נפק קני ליה לישא (יצא וקנה לו לשון), אמר ליה פוק זבין לי צבו בישא משוקא (אמר לו: צא וקנה לי דבר רע בשוק) נפק קני ליה לישא (יצא וקנה לו לשון), אמר ליה: מהו דין (מה זה)?...אמר ליה: מינה טבתא ומינה בישתא! כד הווה טב לית טבא מינה וכד ביש לית ביש מיני (ממנה טוב וממנה רע - כשהיא טובה אין טובה ממנה, וכשהיא רעה אין רעה ממנה)".

מבררת הגמרא את הפסוק "מוות וחיים ביד לשון": וכי יש יד ללשון? "לומר לך מה יד ממיתה כך לשון ממיתה, אם יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה, תלמוד לומר "חץ שחוט לשונם" הלשון היא כמו חץ, "אם החץ עד ארבעים וחמישים אמה גם לשון כך, תלמוד לומר "שטו בשמיים פיהם ולשונם תהלך בארץ". אין גבול לנזק של הלשון, וכמו שאמר מישהו שאפשר להרוג אדם בעיקום אף - "כי באפם הרגו איש". די בזה שמישהו אומר לך משהו על פלוני ואתה מעקם את האף - חיסלת אותו.

מה פשר הסמיכות בין ענין מאכלות האסורים בסוף פרשת שמיני לבין פרשתנו המדברת בלשון הרע? אומרים בשם רבי ישראל מסלנט שזה מלמד שגם אדם אסור לאכול! בלשון הרע אפשר לאכול אדם. וניתן להוסיף על הסמיכות הזאת שבמאכלות אסורים צריך להיזהר מה מכניסים לפה, ובלשון הרע צריך להיזהר מה מוציאים מהפה.

על פי דברים אלו הטיפול בצרעת אינו טיפול רפואי חיצוני אלא טיפול בנגע הפנימי. שואלת הגמרא: "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: 'בדד ישב מחוץ למקום מושבו‘? עונה הגמרא שהסיבה היא מידה כנגד מידה: "הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב", ואפשר להוסיף הישיבה מחוץ למחנה באה להורות לאדם לעשות חשבון נפש.

מה הדרך לתיקון? "אמר רב חנה בר חנינה: מה תקנתו של מדבר לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: 'מרפא לשון עץ חיים‘ ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר:'חץ שחוט לשונם‘ ואין עץ אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה‘, ואם עם הארץ הוא -  ישפיל דעתו". ישנם שתי דברים שהם בגדר תקנה: תורה ומידות טובות.

וצריך לדעת שהדרך לתיקון זה גם לאחר מעשה אבל גם לפני מעשה! "רפואה מונעת, "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". וכמו שאומרת הגמרא: "אמר רבא: דבעי חיים - בלישנה, דבעי מיתה - בלישנה" אומר רש"י: מי שרוצה מוות שיעסוק בדברי שטות ונבלה, מי שרוצה חיים יעסוק בתורה.

מעניין להתבונן בקורבנו המיוחד של המצורע: "וציווה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות...וציווה הכהן ושחט את הציפור האחת" ואת השניה משחררים. אומרת הגמרא: "אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה התורה שיביא שתי ציפורים לטהרתו? אמר הקב'ה: הוא עשה מעשה פתי לפיכך יביא קרבן פתי". כלומר, הוא חטא בקולו לפיכך יביא קרבן המשמיע קול "שהציפורים צועקים בכל שעה" - זה לעומת זה. וניתן להוסיף, את הציפור האחת שוחטים זה הדיבור השלילי, ואת האחת משחררים זה הדיבור החיובי, משתחרר הדיבור החיובי - דיבור של תורה, דיבור של תפילה. קישור הדיבור של האדם לתורה, שהיא מקור הטוב והטוהר, קישור זה מטהר את האדם. זו עניינה של תורה. היא באה להעלות את האדם, לגלות את צלם האלוקים שבו, את נשמת ישראל המיוחדת שבו.

את הפרשה הזאת אנו קוראים לפני יום העצמאות. כתוב שבמצרים היה משועבד כח הדיבור של עם ישראל, ויציאת מצרים זה שחרור הדיבור של עם ישראל, ומתוך כך פֶ-סַח!  "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

לעם ישראל יש תפקיד בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", ישראל זה שיר א-ל, ישראל נועד לספר את תהילות ה' בעולם, וכשעם ישראל משועבד לאחרים הוא לא יכול למלא את יעודו, ורק כשהוא יוצא לחרות ולעצמאות הוא יכול למלא את יעודו, לקדש שם שמים בעולם. כותב הרב זצ"ל: "התחלנו לומר דבר גדול בינינו ובין עצמינו ובאזני כל העולם ולא גמרנוהו עדין, הננו באמצע נאומנו ולהפסיק לא נוכל", עם ישראל התחיל לומר משהו בעולם ואז הייתה הגלות והפסקנו באמצע דברנו. יש לנו עוד הרבה מה לומר!

זה הערך של העצמאות שהוא הבסיס למילוי יעודנו בעולם. לכן מתאים שפרשיות אלו שעוסקות בטיפול בטהרת הדיבור של כלל ישראל, בשחרור הדיבור של עם ישראל, יוצאות לפני יום העצמאות, על מנת שנוכל למלא את יעודנו בעולם, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!

מתוך אתר ישיבת אור עציון / הרב חיים דרוקמן