הדפסה
פרשת שבוע - שמיני

החמצת ההזדמנות

ויבא משה ואהרון אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם ... וירא כבוד ה' אל כל העם ... וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט', כג'-כד').

ברגע כה נשגב, שעליו נאמר בגמרא במסכת מגילה, שהיתה שמחה בעליונים כיום שנבראו בו שמים וארץ. אך דווקא בעיצומה של השמחה, שוד ושבר, כל שמחת הבורא כביכול נפגמת, ע"י מעשה נדב ואביהו לקראת תום חנוכת המשכן. א"כ יש לשאול, מה היה פשר חטאם. וכן, מה הניע אותם לנהוג כפי שנהגו?

ר' יצחק הוטנר ב"פחד יצחק" על פסח (מאמר א'), דן במידת הזריזות, ובענין החיפזון ביציאת מצרים לעומקו, וזה לשונו: "מידת הזריזות נתבעת היא מכל עובד ה', בכל עניני עבודתו". ובהקשר דידן לפסח הוא מוסיף, כי ישנה שייכות - פרטית של מידת הזריזות לחג הפסח: "ושמרתם את המצות - מכאן שאין מחמיצין את המצוות",  מדקדוק בדברים הנ"ל נלמד יסוד גדול,  כי חסרונה של הזריזות בעבודת ה' ובקיום מצוות, אין פרושה העדר מעלה, כי אם קלקול המפריד את שלמות צורתו של מעשה המצווה. בהמשך שם הוא דן בהבדל בן זריזות התלויה במילוי והגשמת הרצון, לבין הזריזות בעבודת ה' - שמתבטאת ברצון הנשמה לצאת ולפרוץ את מגבלות העולם הזה הגשמי. מכאן רואים את חשיבותו של גורם הזמן.

ובהקשר דידן אומר הרש"ר הירש בתחילת פרשת שמיני, על "ויהי ביום השמיני ..." - היום השמיני מסמל התחלה חדשה בדרגה נעלה יותר. בשבעת הימים שנחתמו וקדמו ליום השמיני היו הכוהנים במצב של חיי פרט, וישבו פתח האהל מועד. וביום השמיני החל שלב נעלה יותר, של קידוש החיים לה' ולעמו. ולכוהנים ישנה אחריות קולקטיבית לעם ישראל כולו.

הגר"א על הפסוק "ובא אהרון אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד והניחם שם" (טז', כג') כותב, כי ההבדל בין אהרון לשאר הכה"ג הוא במטרה. אהרון יכול היה להיכנס בכל יום לקודש הקודשים רק שיעשה כסדר הזה. בשבילו, המטרה היא לכפר על עם ישראל, וכניסה לקודש הקדשים היא רק אמצעי. בניגוד לשאר כ"ג שאצלם היעוד הוא להיכנס לקדש הקדשים פעם אחת בשנה.

ע"פ זה, וע"פ הרש"ר הירש (ויקרא י', טו'), אין ספק שכוונתם רצויה, שכן אף לאחר החטא נקראו "קרוב", אך עצם העובדה שבו בעת שהאומה זכתה לגילויי קרבת ה', הם חשו צורך בקורבן משלהם, ביטאה כעין מעילה בתפקיד. שכן הכוהנים צריכים להיבטל בתוך עם ישראל.

המהר"ל על ההגדה של פסח - "מצה זו שאנו אוכלים על שום ..." מאריך, כי כל ענין יציאת מצרים הוא בחוזק יד, והיה במהירות מעל הזמן, וכן בשפת אמת בפרשת בא, בענין קרבן פסח, מבהיר כי המילה מתקנת הגוף להיות כלי לקבלת קדושה, ולצאת ממאסר הטבע, ובהקרבת הפסח, הוסרו העורלה והגשמיות בעולם שהוא תחת הזמן.

מכאן ניתן ללמוד את המסר, שלא נחמיץ את ההזדמנות ואת הרגעים, כשם שאנו נזהרים באיסור חמץ החמור.

ובזכות זה נזכה ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ואם אנו נזדרז בעבודתו יתברך, הוא ברחמיו יבנה ביתו בקרוב, ונזכה לאכול שם מן הזבחים ומין הפסחים, במהרה בימינו אמן.


מתוך אתר יישיבת כרם דיבנה - http://www.kby.org.il