הדפסה
פרשת שבוע - שמיני

פרשה ומשמעותה לדורנו "שמיני"

כיצד מתאבלים?

 

פרשתינו מספרת על היום הראשון של עבודת ד' במשכן. יום שכל כך חיכו לו. יום שלמענו תרמו כולם ממיטב כספם, יום שהתחיל בשמחה גדולה אך הסתיים בטרגדיה. נדב ואביהוא בניו של אהרון הכהן לוקחים מחתות עם קטורת, מבעירים בהן אש, מכניסים אותן למשכן ומניחים אותן על מזבח הקטורת ומיד נענשים במוות "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ד' ". אנו במאמר זה לא ננסה להבין מדוע הם מתו אלא כיצד יש להתמודד עם מות אדם אהוב.

על אהרון ובניו בגלל היותם עובדים בבית המקדש ציוה משה שלא ינהגו בכל מנהגי האבלות המקובלים "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ ...וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ד'" אך דווקא ממה שהם צוו שלא לעשות, לומדת הגמרא (מסכת מועד קטן כד.) איך כן צריך להתאבל, דהיינו שצריך לעשות קריעה, לא להסתרק, ולבכות על הנפטר. אגב, באופן דומה לומדת הגמרא (שם כא')  גם ממעשיו דוד המלך (שמואל ב' יג לא)  כששמע שאבשלום הרג את אֶחָיו, וגם ממעשיו של איוב כשבאה אליו הבשורה הרעה על מות ילדיו "וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ... וַיֹּאמֶר ד' נָתַן ד' לָקָח יְהִי שֵׁם ד' מְבֹרָךְ" (איוב א כ) שצריך לקרוע בגדיו במעומד ולהצדיק עליו את הדין.   

מות קרוב הינה מכה, לעיתים מכה כואבת מאד שגורמת לזעזוע בכל סדרי החיים. אדם חש לעיתים כאילו כל עולמו חרב. תחושה של ישיבה ללא משענת, כאילו ריבונו של עולם עזבו. שותפות החברה באבל, מהווה משענת חזקה בשעת צרה זו וזהו דין ניחום האבלים המפורסם שלעיתים מאבד את ערכו כשבמקום לשבת עם המשפחה האבלה, להרגיש שותפים בצערה, לעודד אותה,להציע עזרה אפשרית, הופך בית האבלים למקום של פטפטת, או להבדיל למקום בו (עם כל הכבוד) רק נותנים דרשות. אין ספק כי למרות עזרתם של המנחמים, עיקר ההתמודדות של האדם עם האבל הינה בינו לבין עצמו וזאת בכמה מישורים. המישור הראשון הינו אכן פריקת הצער של האובדן ע"י בכי וחז'ל (שם כז ובשולחן ערוך יו"ד שצד א') אכן נתנו שלושה ימים לבכי שבהם המבקרים משתתפים יותר בצער ופחות עוסקים בנחמה. אך מכאן ואילך מתחיל שלב הנחמה. העם היהודי מאמין בקיימות הנשמה, בכך שהנפטר לא נעלם ואיננו, אלא ישנו עולם עליון שאליו הנשמה עברה לתקופת ביניים מהעולם הגשמי שלנו. היהודי גם מאמין שאדם לא 'מת סתם' אלא הכול מושגח ע"י הבורא וכמו שיש "עֵת לָלֶדֶת" כלשון ספר קוהלת ג' כך יש "עֵת לָמוּת" ויש גם "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק...עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" והסתכלות זו על החיים ועל המוות אמורה להביא את המשפחה להשלמה עם היעדרותו של יקירם שנפטר . זוהי למעשה משמעותה של הברכה "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם דיין האמת" שמברכים האבלים שבה הם מביעים למרות הכאב של הפרדה מהנפטר, את אמונתם בשפיטתו הנכונה של בורא עולם שנתן להם את יקירם למשך שנות חייו ובבוא העת לקח את נשמתו חזרה לבית גנזיו.

                                                                                                שבת שלום