הדפסה
פרשת שבוע - שמיני

לקראת פרשת "שמיני" תש"ע

פרשת שמיני:

הנה, סוף סוף נסתיימה עשיית המשכן (חמש פרשיות!), ברוב עם ובהשתתפות כל הציבור. כולם שותפים לענין והנה מגיע הרגע הנכסף של חנוכת המשכן:  ויקרא פרק ט פסוק כד:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'  וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:
איזו שמחה ,איזו התלהבות- ממש חידוש מעמד הר סיני והתגלות ה' ...
 אבל אז מופיע פסוק נוסף, לאחר הקרבת בני אהרון, דומה בתחילתו: פרק י פסוק ב:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'  וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':

 אש יוצאת מן השמים וממיתה את בני אהרון. איזו הרגשה קשה- בדיוק בעיצומה של השמחה והנה הכל מתמוטט- דווקא בני אהרון ! מה עושים ממשיכים בחגיגה ואולי מפסיקים הכל

והנה חגיגה נוספת (המופיעה, ולא במקרה בהפטרת שמיני):שמואל ב פרק ו

ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:
(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:
(ז) וַיִּחַר אַף ה'/ בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים:
(ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

ואף כאן בעיצומה של השמחה קורה אסון נורא, והכתוב מדגיש את חרונו של דוד, ותיסכולו מהארוע. ולצערנו, גם בימינו,למי שזוכר, לפני שנתיים, בעת ההכנות לשמחת חג הפסח קרה הפיגוע הנורא בישיבת "מרכז הרב" בו נקטפו שמונה נסיכי אדם העוסקים בקדושה ובטהרה בלימוד התורה. רצון ה' היה שנחווה את האירוע ממש כמו בעבר- כשעצב ושמחה משמשים בעירבוביא.
 
אך כשננסה להבין מעט את פשר העניין- מדוע באמת הושבתה השמחה ומתו בני אהרון?

ישנם פרשנים, הטוענים כי אכן עברו בני אהרון על איסור מפורש. כך מפרש "בעל הטורים":

"...אשר ציווי של –לא, ציווה אותם"

ומסביר דבריו –ר' יעקב ריינץ:
"והיכן מצינו שציווה הקב'ה שלא להביא אש זרה? נראה לפענ"ד לומר, שהוא מאמר הפסוק (שמות,ל,ט): לא תעלו עליו קטורת זרה, ופרש"י: שום קטורת של נדבה-כולן זרות לו חוץ מזו".

ר' יעקב דילשקאש בפרושו "אמרי נועם":
"אשר לא צוה- סרס המקרא ודרשהו-אשר ציוה אותם-לא תקריבו..."

אך רוב הפרשנים, וכך גם במדרשים, מבינים כי אין הענין כפשוטו-

במדרש מובאות דעות שונות לענין: (ויקרא רבה, פרשה כ', ו' - ט').
...תני ר' אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן...
בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן על הקריבה ועל הקרבה על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה, על הקריבה - שנכנסו לפני ולפנים, ועל ההקרבה - שהקריבו קרבן שלא נצטוו, על אש זרה - אש מבית כירים הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה - שנאמר (במדבר י"ז) 'איש מחתתו' איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה...
ר' מני דשאב ורבי יהושע דסכנין ור' יוחנן בשם ר' לוי אמרו בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן ובכולן כתיב בהם מיתה על שהיו שתויי יין וכתיב בו מיתה שנאמר (ויקרא י') 'יין ושכר אל תשת', ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים וכתיב בו מיתה שנאמר (שמות כ"ח) 'והיו על אהרן ועל בניו' ומה היו חסרין מעיל שכתוב בו מיתה שנאמר (שמות כ"ח) 'והיה על אהרן לשרת', ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים שנאמר (שמות ל') 'ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו' וכתיב 'בבאם אל אהל מועד ירחצו מים', ועל ידי שלא היו להם בנים וכתיב בו מיתה הדא הוא דכתיב (במדבר ג') 'וימת נדב ואביהוא', אבא חנין אומר על ידי שלא היה להם נשים דכתיב 'וכפר בעדו ובעד ביתו' ביתו זו אשתו.
הגמרא בסנהדרין (נב.) אף מביאה ענין נוסף:
וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקדוש ברוך הוא: הנראה מי קובר את מי. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני.
וברש"י: נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני - הרבה גמלים זקנים שטעונים עורות גמלים יונקין שמתו...

אך למרות ריבוי העברות שמצאו חכמינו מעיר האר"י בשער הפסוקים על חטאם של בני אהרן:
כללו של דבר, אל יחשוב אדם טעות מפורסמת כזה שנדב ואביהוא הקריבו אש זרה ח"ו, כי מי שהיו שקולים כמשה ואהרן, ואמר הקב'ה עליהם 'בקרובי אקדש', אין לייחס להם טעות גדולה כזו שאין לייחסה לתינוק הדיוט אחד.
הרב וויצמן ראש ישיבת מעלות מעמיק ומסביר את חטאם בעקבות דברי הרב קוק, תחת הכותרת:
רוח הנעורים הסוער:
יש להבין, שחטא בני אהרן אינו נמדד בכלים שלנו. כשדנים במעשיהם של קדושי עליון, אנו מנסים להבין את דברי התורה ודברי חז'ל תוך ידיעה שהדברים אינם אמורים ברמתנו ובגדלנו. רק כך אפשר לנסות להבין את הדברים, ואף ללמוד מהם הדרכות לחיינו אנו. ננסה, על פי דברי חז'ל, להבין את שורש חטאם ואת משמעותו.

האם ישנו חוט המקשר את החטאים השונים המיוחסים לבני אהרן?
כותב הרב קוק זצ"ל: באורות הקודש כרך ב', עמ' ש"ס:
כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו...
חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי. והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם...
רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד.
נדב ואביהוא גדולים היו והשגתם הרוחנית גדולה היתה, אלא שלא ידעו לבטא גדולתם והשגתם במסגרת חוקי התורה ומצוותיה, ועל כן לא יכולה היתה להתקיים בעולם.
אור גדול המופיע בעולם - יש להלבישו ולכסותו כדי שנוכל לקבל ממנו. לבוש זה הוא המסגרת, החוקים, הסדר הקבוע שלתוכם מושפע האור ודרכם הוא בונה בנין קיים ויציב בעולם.
אור גדול ללא כיסוי ולבוש מתאים הרי הוא מסנוור ומעוור. אם רצוננו להביט בשמש עלינו להלביש על עיננו מסוה ומכסה. גם אור רוחני והשגה גדולה עלולים לסנוור ולגרום לבלבול אם לא תמצא הדרך להלבישו בדרכי חיים ובחוקי חיים.
בני אהרן ניסו לעלות אל הקודש כפי שהם, מתוך הבנתם ועם גדלותם, אך לא לפי הסדר הקבוע בתורה מפי הגבורה. לא ידעו הם להלביש את שאיפותיהם הגדולות, בתוך המציאות בה חיים על כל חובותיה, זכויותיה, חוקיה ומצוותיה.
דומה שבימינו, "דור הפוסט", שבו כל מיתוס מתנפץ וכל מסגרת נפרצת, ישנה חשיבות רבה להבנת מעשיהם של בני אהרן, ולימוד מכך כיצד דווקא המסגרת הקבועה והיציבה - היא הדרך להתעלות ולהשגות גבוהות.

ננסה להתבונן, על פי דברים אלה, בדברי חז'ל על בני אהרן.
"הורו הלכה בפני משה רבן" - בני אהרן סירבו להכיר בכך שיש סדר קבוע שבו עוברת התורה מדור לדור. לכל אחד ישנו מקומו הקבוע, ובהתאם לדרגתו הוא מתנהג וממלא את תפקידו. ישנם החושבים שבכל שלב בחייו יכול כל אדם להביע דעה על כל עניין, שכן אין הבדל בין אדם זה לאחר ובין רב לתלמידו. זוהי פריצת המסגרת של השתלשלות התורה, ושבירת הרצף שבו עוברת התורה ובונה בכל דור נדבך חדש, הנוסף על מה שנבנה עד היום.

"שנכנסו לפני ולפנים" - כל אדם יכול לגשת אל הקודש, ללא צורך בהכנות מיוחדות ובזמן מיוחד. כך חשבו בני אהרן. הקודש שווה בפני הכל בכל זמן ובכל מצב, ואין דרך מסוימת אחת בה ניתן להתקרב אל הקודש.
בפרשת "אחרי מות" מלמדת אותנו התורה כי ככל שמקום מקודש יותר, כך הדרך אליו רצופה הכנות רבות, ומיוחדת לאדם מסוים ובזמן מסוים. אל קודש הקדשים נכנס אהרון בלבד, וביום הכפורים בלבד. הקודש העליון מתגלה בדרכים מסוימות, ובהם בלבד, והתורה נותנת את הדרך כיצד ניתן להגיע לדרגה זו. אין אדם יכול להגיע מדעתו למדרגות גבוהות, ללא הכנה מתאימה, ללא מסגרת של חוקי התורה, המקום והזמן.

"שהקריבו קרבן שלא נצטוו" - שוב אנו רואים את החשיבה כאילו אין צורך בציווי ובהדרכה אלוקית כדי להתקרב ולהקריב קרבן. אנו מרגישים צורך בהקרבת קרבן, וזה עצמו מספיק כדי לעשות זאת. המימוש האישי שלי נעשה בצורה בה אני מבין, ולאו דווקא על פי ציוויו של מקום.

"אש זרה - אש מבית כיריים הכניסו" - בני אהרן לקחו אש פשוטה, וניסו לרומם אותה. גם כאן - הדרך לרומם את עולם החול ולקדשו - אינה נתונה בידי אדם. כדי שהקודש יופיע בתוך החול, ישנו צורך בהדרכה אלוקית, ולא די בגדלות אישית עליונה. אש למשכן נלקחת על פי ציווי של ה', ולא על פי ההבנה האישית של האדם.

"על שלא נטלו עצה זה מזה" - כפי שכותב הרב קוק: "ומתייחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת, בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה". נטילת עצה מקורה בכך שהאדם מכיר שאין די בכך שהוא מתגדל, אם אין הוא מחובר אל מקור עליון ממנו, היכול ליעץ לו את הדרך בה עליו ללכת. כל אחד סולל לעצמו דרך מיוחדת, דרך חדשה, ובה הולך הוא לבדו.
אין זו דרך נכונה. השגתו המיוחדת של כל אחד צריכה להשתלב בתורת משה מורשה, בדרך הסלולה מימי קדם, שיש בה מקום להרבה דרכים פרטיות ואישיות.

"שהיו שתויי יין" - הרצון לחוויה רוחנית יכול לגרום לאדם להשתמש באמצעים חיצוניים לשם כך. המסגרת של הגוף, ההכרה, הדעת מגבילות את האדם ואינן מאפשרות לו לפרוץ גבולות, שכן הוא עלול לפרוץ בעזרת אמצעים חיצוניים.
אך האדם נברא בגוף ובדעת, ועליהם להובילו ולהנחותו. על האדם להתרומם מתוך ההכרה והדעת ולא אל מעבר להם.
אם נתרגם חטא זה לזמננו נאמר, כי יש החוטאים בכך שחושבים שעל ידי ש"ישתו" סמים יזכו לחויה רוחנית גדולה. זו דוגמא לקיצור דרך ולפריצת מסגרת על מנת לזכות לחויה רוחנית לכאורה.

"שהיו מחוסרי בגדים" - הבגדים, הלבושים, הם דבר המגביל את האור של האדם מלפרוץ החוצה. לכן רצו בני אהרן להסיר את ההגבלה, ולהיכנס למקדש ללא בגדי הכהונה.
אך דווקא הבגדים, המכסים, הם המאפשרים את הופעת האור בעולם, ואת ההנאה ממנו בלי להסתנוור. בגדי הכהונה המכסים, גם מגלים ומאירים את הכהונה לעולם כולו, ועל כן הדרך הנכונה להתקדש היא דוקא עם בגדי הכהונה.

"שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים" - ישנו סדר קבוע לעבודת הכהנים. ישנו צורך בהכנות מסוימות, שבלעדיהן העבודה אינה ראויה. אולם יש החושבים שהסדר הקבוע וההכנות אינן נצרכות כאשר ישנה התעוררות והתלהבות לדברים שבקדושה. שוב אנו רואים כי המסגרת המגבילה, כביכול, דווקא היא מהווה את הדרך לקירבה אל ה'.

"שלא היו להם בנים, שלא היו להם נשים" - חיי המשפחה מכניסים את האדם למסגרת של מחויבויות, שיש הרואים בהן הגבלה ומחסום להתפתחות והתעלות. אולם גם כאן, ההתגלות צריכה לנבוע מתוך מסגרות החיים של העולם, ולא לצידם או מעליהם. המסרב להגביל עצמו במסגרות של משפחה כדי להתעלות, גם ההתעלות לא תעלה בידו, שכן אין זו דרך המובילה מעלה.

בסיפור של נדב ואביהוא המהלכין אחר משה ואהרן ישנו עניין נוסף. פעמים שהדור הצעיר מביט על ההנהגה ואומר לעצמו: 'מה זקנים אלו מבינים בהנהגת הדור? אנו, הצעירים, יודעים מה טוב לנו וכיצד להנהיג את התקופה בה אנו חיים'.
התוצאה היא, שהגמלים הזקנים משתמשים בעורותיהם של הצעירים כדי להתקדם. "רוח הנעורים הסוער" מצטרף אל "רוח הזקנה המסודר" ומפרה אותו ומוסיף לו. הנעורים לבדם סוערים מכדי להוביל, ועלולים לפרוץ גבולות ולהרוס בניינים קיימים. אך על הזקנים לצרף אל דעתם הסדורה והמיושבת את הרעננות הצעירה, וכך מתוך מסגרת ההנהגה הקיימת יוכלו השינויים וההתפתחויות לנבוע.
אף הנצי"ב בפרושו "העמק דבר" מרחיב מאד רעיון זה, ובכמה מקומות. ונביא מקצת דבריו בפרשתנו לפסוק "זה הדבר אשר צוה ה'"(ט,ו)-
"כי כבר היה בימי משה כיתות בישראל, שהיו להוטים אחרי אהבת ה', אבל לא על ידי גבולים שהגבילה התורה (וכאשר יבאר באורך בפרשת קורח...) בשביל זה אמר משה לישראל, כי לא כן הדבר, אלא-אותו יצר הרע העבירו מלבכם- שגם זה התשוקה, אף על גב שהיא להשיג אהבת ה' בקדושה, מכל מקום, אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך, אינו אלא דרך יצר הרע...והביא ה"תורת כוהנים" יסוד לזה הדרוש מהפסוק בדברים-אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד-  ואי אפשר לפרש שוחד ממון או שוחד דברים לפני הקב'ה...אלא על כורחך, (השוחד הוא) מסירות נפש ודבקות נעלה...מכל מקום, אם הוא שלא על פי התורה, אינו עולה לרצון כל כך ויהיה נענש על זה..."       (וכן דן בכך בבמדבר טו,לט  וכן בדברים כח,ט .  מובא בספרה של נחמה ל. עמ' 90-91).
ומדוע נענשו בעונש חמור כל כך? מנמקת התורה: "בקרובי אקדש" -ומסביר הרב נ.ה. ויזל ב"באור":
ולדעתי, ניחם משה את אהרון, שלא יצטער לחשוב שהיו בניו חלילה חוטאים בסתר, ועל כן בערה בם אש ה', אלא מקרובי ה' היו, מן הקדושים אשר בארץ, ובעבור גדולתם נענשו, כי כן דרכו של הקב'ה, להיקדש בקרובים אליו...למען דעת כי ה' קדוש ומרומם על מחשבת בני האדם, שמדרך בני האדם לחוס על קרוביו ונושא להם פנים מאהבתו אותם, וה' נוהג להיפך, וכך קרה למשה ולאהרון...
ומוסיפה נחמה ל. לדבריו (עמ' 108):
אין העמדה הגבוהה, אין היותך "מורם מעם" שטר שחרור מן החובות המוטלים על כל העם, אלא שטר של התחייבות מיוחדת ומחמירה הנוספת על חובות שאר בני האדם...
חטא בני אהרן מלמד אותנו, ברמתנו ובדרגתנו, כיצד יש להתעלות ולהתקדש דווקא מתוך חוקי התורה והמציאות, ומתוך המסגרות הנראות כמגבילות, אך מאפשרות לרוח הגדולה להשתלב בעולמנו מבלי להרוס ולקלקל.
דומה שדברים אלו מתאימים ומכוונים גם לבני דורנו ובעיקר לצעירים שבחבורה המנסים בכל כוחם לקדם ככל האפשר את חזונם, גם במחיר פריצת המסגרות.

שבת שלום!
שמואל