הדפסה
פרשת שבוע - שמיני

פנינים לפרשת ''שמיני''


למעלה מן הזמן



"ויהי ביום השמיני"

במערכת הזמן יש רק שבעה ימים שנבראו ונקבעו בששת ימי בראשית – שבעה ולא יותר. "היום השמיני" – היום שבו נחנך המשכן, בא ללמדנו כי יש דברים, והמשכן בכללם, שהם "למעלה מן הזמן", והם עומדים מחוץ למסגרת הקבועה של הזמן. ברית המילה – ברית היהדות, אף היא נערכה ביום השמיני. כמו המקדש – כך גם היהודי, הוא "למעלה" – מחוץ למערכת הזמן. יש ביהודי ובקיום היהודי תופעות על-זמניות, אשר חוקי הזמן וההיסטוריה אינם מכירים כמותם. בארץ ישראל נחוג גם יום "שמיני עצרת" – "היום השמיני", כיום "שמחת תורה". גם כאן לרמז שתורת ישראל היא למעלה מן הזמן, ואין לראות במצוותיה ובחוקיה דברים חולפים היפים לזמן מסוים או לתקופה מסוימת. התורה היא נצחית, ואין שיני הזמן ושינויי מקום שולטים בה. "היום השמיני" מלמדנו כי שלושתם: בית המקדש, היהודי והתורה – הם למעלה מן הזמן ואינם נתונים בעולו של הזמן, תהפוכותיו וחוקותיו (לקראת שבת).


ימי המילואים



"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו"

"אין חכם כבעל הניסיון" (רבי יצחק "העקדה" יד). אומר רבי מרדכי הכהן: אמנם ראשית חכמה היא לימוד, אך כאשר באים לממש תיאוריות ושיטות שנרכשו על ידי לימוד למציאות של החיים, יש להקדים לכך ימי ניסיון של אימון ותרגול, ורק לאחריהם ניתן לתרגם בהצלחה את שנלמד לשפת המעשה. גם בעינייני שמים מהווה הניסיון המעשי כלל גדול בעבודת הקודש, עד כדי כך שאמרו חכמים (גיטין מג, א): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". גם הכישלון המתגלה תוך כדי תהליכי האימון צפונה בו ברכה, כי הוא מביא לידי מעשה מתוקן ומושלם. אף על פי שמשה רבנו עצמו היה המורה שלימד והדריך את אהרן ואת בניו במעשי הקורבנות, הקדים להם "ימי מילואים", כדי להרגילם בעבודה. רק לאחר שרכשו ניסיון מעשי, הזמינם לעבודת הקודש: "ויהי ביום השמיני" – לאחר שבעת ימי המילואים: "קרא משה לאהרן ולבניו".


זקניך ויאמרו לך



"ולזקני ישראל"

"שלא יאמרו מאליו נכנס" (רש"י). הוא היה אומר: ללמדנו, שאפילו אדם גדול ונערץ כאהרן הכהן שנאמר עליו (מלאכי ב, ז): "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אינו רשאי לעלות ולשבת על כס ולהתחיל בכהונתו בלי לקבל קודם לכן את הסכמתם ואת ברכתם של זקני הדור.


העניות מנוולתם



"ויברכם וירד מעשת החטאת"

לאחר שנשא אהרן הכהן את ידיו ובירך את העם, וכאשר העם נתברך בכל טוב – "וירד מעשת החטאת" – פסק העם מלחטוא, כי רק הצרה והמצוקה הן המעבירות יהודים על דעת קונם וגורמת את חטאיהם (רבי ישראל מוויז'ניץ).


אש זרה לפני ה'



"ויקריבו לפני ה' אש זרה"

"אש זרה" היא מסוכנת בייחוד כשהיא מובאת "לפני ה'", כשמצרפים אותה לשם שמים. קנאות הופכת לאש קודש רק כשהיא נקיה משנאה ומקנאה ומזוקקת מכל טובת הנאה ונגיעה עצמית (על התורה).


שתיקת הקודש



"וידם אהרן"

אומר רבי אברהם יצחק הכהן קוק: ערך השתיקה גדול לפעמים מערך הדיבור. יש שתיקה בונה – דממת הקשבה, המביאה לידי רוח הקודש, לעומת הדיבור המפריע ומצמצם...על ידי שתיקה מעומק הנשמה, על ידי דממה נשגבה, עולמות נבנים...צריך לדעת שלא תמיד עת לדבר אלא לפעמים עת לחשות, ודיבור שמופיע באותה עת היא מרידה במלכות הדומיה וגורמת להרס. על כן, "המשכיל בעת ההיא ידם" (עמוס ה, יג) ואז יבוא ניב השפתיים ממקור העליון – זאת הדממה שמתוכה מופיעה רוח הקודש (טל חרמון).


שכר על האמת



"וידם אהרן"

"קיבל שכר על שתיקתו" (רש"י). וכי לא היה ראוי ש"מלאך ה' צבאות" – אהרן הכהן לא יתעטף בשתיקה, אלא יצדיק עליו את הדין – יקום ויאמר בקול ובהתלהבות: "ברוך דיין האמת"?!. אלא, כשעמד אהרן מול אסונו ניצבה בפניו דילמה נוראה: מצד אחד, חייב הוא לברך על הרעה (ברכות נד, א). מצד שני, לבו מלא צער וטרוניה על האסון הנורא שפקד אותו. אהרן איש האמת, לא היה מסוגל להצדיק את הדין בלב שלם, כשבניו מוטלים לפניו מתים ושרופים. מנגד, אהרן איש האמונה לא היה יכול להטיח חלילה דברים כלפי מעלה על השרפה אשר שרף ה'. לפיכך, "וידם אהרן" – קיבל שכר על השתיקה", על היותו איש אמת ואמונה שפיו וליבו שווים.