הדפסה
פרשת שבוע - צו

מעשה שהיה לפרשת ''צו''

נסים דבר יום ביומו
"אם על תודה יקריבנו"
"אם על תודה יקריבנו" – אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו (רש"י).
סוחר עצים עשיר אחד היה בדרכו ממקום למקום על חבילה נכבדה של עצים אותם העביר בנהר. כשהגיע לפטרבורג, לא נתנו לו לעבור במקום, והוא "נתקע" עם הררי העצים שבבעלותו, וערכם ירד פלאים בתוך ימים. האיש ראה את מפעל חייו קורס, ובכה על מר גורלו. והנה, לפתע הוכרזה באזור שעת חירום, מחירי העצים טיפסו באחת מעלה מעלה, והבן-אדם התעשר עושר רב תוך ימים ספורים.
שמח על ההצלה והעזרה ששלח לו הקב'ה, הלך הסוחר לביתו של הרב חיים מוולוז'ין לתרום סכום הגון לישיבה.
שאלו הרב, מה ראה לתת הפעם סכום כה נכבד כתרומה?, סיפר לו הסוחר את אשר קרה לו.
אמר לו ר' חיים: באמת כל יום יש נסים לעניים, שבלילה הם בלי פרוטה, ולמחרת משתכרים ומתפרנסים, ונותנים שבח והודיה לה', כנאמר (תהילים עד, כא): "עני ואביון יהללו שמך", אבל העשירים אינם רואים את השגחת ה' בכל הקורה אתם מדי יום, ורק כאשר הם מצליחים למעלה מדרך הטבע, הם נזכרים בכך ומודים על כך.

תמיד השלום עדיף


"זאת תורת העולה...ולזבח השלמים"
"ולמה נאמר" 'זבח השלמים'? שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכוהנים ובין ישראל. בא וראה העולה הייתה כולה לאישים, והחטאת הייתה חלביה ואימוריה למזבח, ועורה ובשרה לכוהנים, ולא היה ממנה הנאה לישראל, וכן האשם, אבל התודה הייתה דמה ואימוריה למזבח, והחזה והשוק לכוהנים, ועורה ובשרה לישראל, נמצא עושה שלום בין המזבח ובין הכוהנים ובין ישראל, לכך נקראת "זבח השלמים" שעושה שלום לכל. (מדרש תנחומא, פרשת צו סימן ו,ו).
ה"חוזה מלובלין" היה אומר: מוטב שלום שאינו אמיתי ממחלוקת אמיתית, מוטב גם מוטב להיות בשלום עם חבר, אפילו אין השלום אלא חיצוני בלבד ולא בלבב שלם, מלהיות שרוי במחלוקת, אפילו היא בכובד ראש ומכוונת לאמת.

שונא גאווה


"קח את אהרן ואת בניו אתו"
ר' יהודה ורבי יהושע בן לוי, ר' יהודה אומר: תשובה עושה מחצה ותפילה עושה הכל. רבי יהושע בן לוי אמר: תשובה עשתה את הכל ותפילה עשתה מחצה" (ויקרא רבה, פרשה י', ה).
רבי פנחס מקוריץ היה שונא את הגאווה תכלית השנאה.
הוא היה אומר: בכל העבירות כולן מוכרח אדם לעשות איזה מעשה או פעולה של הזזת יד, עקירת רגל, עקימת פה, מבט עיניים, ואילו עבירה של גיאות אין אדם זקוק לכלום. הוא שוכב לו פרקדן על מיטתו, מפהק ואומר בלב: "גדול אני".
ומעשה בתלמיד חכם אחד חסיד וירא שמים שהיה רגיל להתפלל שיזכה לרוח הקודש.
שמע רבי פנחס מקוריץ ואמר: גאוותו של זה גרמה לו לחשוב כי כבר ראוי הוא להיות בעל רוח הקודש, אבל ידוע מה שאמרו חכמינו: "כי תפילה עושה מחצה", הלא בגאוותו יזכה לרוח ולא יזכה לקודש.

אין זמן לחטוא


"זאת התורה לעולה...ולזבח השלמים"
מאי דכתיב: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם" (מסכת חולין קי.א).
הרבי מקוצק אמר: כסבור הייתי שיהיו לי חסידים שלא יחטאו ולא ישמעו לעצת היצר, לא משום שלא ירצו אלא מפני שלא יהיה להם פנאי להקשיב לקולו.
מסתבר, איפוא, שאם אדם עוסק בתורה – והוא שקוע כולו בה – ממילא אינו צריך "לא עולה ולא מנחה ולא חטאת" – כיוון שאין לו פנאי לחטוא ואינו חוטא.